top of page
  • תמונת הסופר/תRotem A. Oreg

תפסיקו להסביר

תפסיקו להסביר


סבב הפיגועים האחרון העלה לשיח הציבורי בישראל את אותה בעיה שעולה בכל פעם שיש סבב בעזה: ההסברה. "בעולם לא מבינים," ממהרים להסביר המסבירים, "אין להם ידע", "הם מושפעים מהתקשורת העוינת", "זה הפרוגרסיביות המטורללת שהשתלטה עליהם" וכמובן "אנטישמים" הישן והטוב.


לישראל יש נחיתות מובנית בזירה התודעתית, חלקה המכובד קשור בסיבות אמיתיות. אמת היא שרוב-רובם של אזרחי ארצות הברית באמת לא מכירים את הסכסוך, על מורכבויותיו ודקויותיו, לעומק.

אבל הבעיה של ישראל היא הרבה יותר עמוקה, הרבה יותר מורכבת, והיא קשורה בראש-ובראשונה בנו, וכמו במשל על מי שמפנה אצבע מאשימה כלפי האחר ובעצם מפנה גם שלוש אצבעות אל עצמו, גם לנו יש חלק ב-"כישלון ההסברה".



הפניית אצבע מאשימה כלפי האחר היא גם הפניית שלוש אצבעות כלפי עצמי.


אז מה הבעיות שלנו בעצם?


הראשונה והחשובה היא שנקודת המוצא הבסיסית שמכשילה את מאמצי ההסברה של ישראל היא עצם העיסוק במושג "הסברה" - המחשבה שזו רק בעיה של יחסי ציבור, שאם רק היינו יודעים להסביר את עצמנו טוב יותר דברים היו נראים אחרת. בפועל, הבעיה היא לא בשיווק - הבעיה היא במוצר.

מי שמסתכל על הסכסוך, עוד לפני שמתעמק בנסיבות, בתהליכים וב-"מי צודק", רואה תמונת עולם מאוד לא מאוזנת: בצד אחד עומדת מדינה מערבית, מודרנית, מתקדמת, עם אחד הצבאות החזקים בעולם, מערכת הגנה אווירית משוכללת וגיבוי מדיני של ארה"ב; בצד השני עומדים הפלסטינים, תחת שלטון דיקטטורי, ללא הגנה אווירית, בצפיפות ובתנאי קיום איומים: גרסה מודרנית של גוליית נגד דוד. אצל צעירים התפיסה הזו נוכחת במיוחד בגלל שאין להם את הזיכרון ההיסטורי של מדינת ישראל הקטנה ומוקפת האויבים, והמלחמות המיותרות בעיראק ובאפגניסטן גורמות להן לחשוד בכל דבר שמזכיר "מלחמה בטרור".


בהרצאות שאנחנו מעבירים על "איך לדבר ליברלית" אנחנו מלמדים שישראל היא מקרה מוזר של דוד וגוליית - בכל מה שקשור ביכולות אין ספק שאנחנו חזקים יותר, אבל אנחנו צריכים לחתוך את הקשר הגורדי בין strong לבין wrong, כי כשמדובר בכוונות המצב הוא מורכב פי אלף.


והמילה הזו, "מורכב", מביאה אותנו לבעיית היסוד השנייה של ההסברה, והיא עצם המילה "הסברה": אף אחד לא אוהב כשמסבירים לו. הגישה ההסברתית, שלפיה בעולם כולם טיפשים ולא מבינים ולכן צריך "להסביר" להם את המצב "המורכב", גורמת לנו לירות לעצמנו ברגל פעמיים - פעם אחת כשאנחנו מדברים עם קהלים ניטרליים, שטרם גיבשו דעה או שיש להם ביקורת אבל הם מוכנים לשמוע, ובכך מאבדים את מעט הרצון הטוב שיש בצד שאותו אנחנו רוצים לשכנע. הפעם השנייה, והחמורה יותר, היא שעצם ההנחה שבעולם "לא יודעים" היא פשוט לא נכונה, כי הטכנולוגיה השתנתה פלאים בעשורים האחרונים, ובעשור האחרון בפרט.



אחת הבעיות הגדולות של "ההסברה" היא עצם השימוש במושג הסברה - אף אחד לא אוהב כשמסבירים לו.


אז מה עושים?


בראש ובראשונה, צריך לזכור שיש כאוס ארגוני בכל תחום "ההסברה". יש חמישה משרדים ממשלתיים שעוסקים בתחום, כל אחד מזוויתו (משרד החוץ, המשרד לנושאים אסטרטגיים, משרד התפוצות, מטה ההסברה הלאומי במשרד ראה"מ ודובר צה"ל), והקמת משרד הסברה רק מעמיקה את הבלאגן.


אבל גם בהינתן הכאוס הארגוני הקיים, בהחלט יש מה לעשות: בתור התחלה, להתחיל ללמוד לדבר את השפה של העולם - לא רק אנגלית, אלא ליברלית. לא לתאר את ישראל כקדושה ואת הפלסטינים כחיות-אדם (זה רק מנציח את הדימוי הבריוני שלנו) אלא להיות מוכנים להודות שיש לישראל מה לשפר ומה לתקן; להביע אופטימיות ותקווה לשלום, כי אף אחד לא מוכן להתגייס למאבק אבוד מראש; להביא את החוויה הייחודית שלנו, כמי שחיים תחת איום רקטות, פיגועי ירי ודקירה, לא כדי להתמסכן או ליצור משוואה בין שני הצדדים אלא to humanize ולתת שם ופנים לחיים שלנו, הרבה מעבר ל-"ישראל"; ולהביע אמפתיה - לא להתבייש להגיד ש-"כל פלסטיני חף מפשע שנהרג זו טרגדיה".


ולבסוף, ואולי החשוב ביותר, לדבר על תיקון - "פרוגרסיבים" מגיעה מהמילה progress, קדמה, ובשעה שכל הצעדים המעשיים שדיברנו עליהם מניחים את הקרקע לשיח פורה, החלק החשוב באמת הוא המעשיות. מה אנחנו יכולים, מחר בבוקר, לעשות כדי לשפר את המצב - מתוכניות דו-קיום ועד שיתופי פעולה כלכליים ואזרחיים. כולנו מחפשים צעדים פרקטיים, וברגע שיש צעד פרקטי שניתן להתגייס אליו הוא גם ימשוך אליו אנשים בארה"ב, שיהפכו להיות מעורבים באופן חיובי במה שקורה אצלנו בשכונה.


זה לא קל, זה לא תמיד נעים ותמיד יהיו מי שלא נוכל לשכנע - אבל זו לא המטרה. המטרה היא להציל את הברית עם אמריקה, לשמור אותה ולחזק אותה, וכדי לעשות זאת יש לדעת איך לדבר עם האמריקאים: לא רק באנגלית, אלא בליברלית.

31 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page