Search Results

החצי השני של מסע הדיפלומטיה הציבורית מאחורינו. בעוד שבחצי הקודם התמקדנו בצפון-מזרח, הפעם התמקדנו בחגורת השמש, עם ביקורים במדינות הגדולות ביותר בארה"ב: קליפורניה וטקסס. בפחות משבוע, כיסינו את סן פרנסיסקו, ברקלי, לוס אנג'לס ויוסטון, והנה כמה דוגמאות לעשייה שלנו: הצגנו נרטיב ישראלי ליברלי, "גאווה ותיקון", לתלמידים באוניברסיטת ברקלי - אחת מהאוניברסיטאות המרכזיות ביותר באמריקה, ובאוניברסיטת יוסטון. הנחנו סדנת "כיצד לדבר ליברלית" לפעילים ומנהיגים מה-Israeli-American Coalition. פגשנו את החברים והשותפים שלנו מה-Progressive Zionists of California ומה-Jewish-Democratic Club of Silicon Valley. הובלנו שיחות ניתוח ניתוח גיאופוליטי על המצב עם הקהילה היהודית בלוס אנג'לס, בעזרת Democrats for Israel-LA ועם הקהילה היהודית בהיוסטון. . בעוד כמה שעות, נסיים את הביקור עם האירוע האחרון: שיחת "גאווה ותיקון" עם הילל ביוסטון!

חצי ממסע הדיפלומטיה הציבורית מאחורינו. ארבעה ימים בוושינגטון, ניו יורק ובוסטון, במהלכם עשינו דבר אחד: הצגנו וקידמנו סיפור ישראלי ליברלי, כחלק מבניית הברית של ישראל עם ליברלים באמריקה. הנה כמה מההצלחות שלנו: 1. מעל 20 פגישות בקונגרס ובסנאט עם נבחרי ציבור ויועצים מ-13 מדינות. 2. נאום בהפגנת שחרור חטופים, במהלכו קראנו לכל מי שמאמין בצדק לקום נגד העוול האיום שהחטופים עוברים. 3. פגישה עם הקונסוליה הישראלית בניו יורק כדי לדון על איך נוכל לעבוד ולדבר עם פרוגרסיבים צעירים שכועסים (לעתים בצדק) על ישראל. 4. דיברנו עם מעל 40 סטודנטים מ-NYU, הרווארד ונורת'איסטרן, והצגנו חזון ליברלי לישראל שהם יוכלו להאמין בו - במיוחד בזמן המלחמה הטראגית בעזה. 5. נפגשנו עם הקהילה היהודית הנפלאה של ברוקליין, במטרה להרחיב את הברית עם ליברלים באמריקה - צעד הכרחי נגד באנטישמיות ושנאה. 6. שוחחנו עם חמישה עיתונאים מישראל ומארה"ב, מציגים את החזון שלנו לברית עם אמריקה. אלו היו ימים עמוסים אבל חשובים. התחנה הבאה - החוף המערבי!

הפסקת אש היא רעיון רע - לישראלים, לפלסטינים ולצדק אני מאמין לאלה מחבריי שרגישים לנפגעים הפלסטינים ומבקשים הפסקת אש שהם עושים את זה בלב תמים ומסיבות טהורות - הרצון להגן על חיי אדם, ובפרט חיי ילדים. אבל אני חושב שהם לא מודעים למשמעות של הדרישה שלהם לאפשרות להגן על חיי אדם בעתיד. היקף הנפגעים הרב בעזה נובע בראש ובראשונה מטקטיקות הלוחמה של חמאס - במסגרתן לוחמים מסתתרים מתחת לאדמה במקלט בטוח ואזרחים אינם מורשים להיכנס אליו. טקטיקות אלו נועדו לייצר היקף נפגעים רב כדי לשנות את דעת הקהל העולמית - ואכן יש להן השפעה רבה. כניעה לטקטיקה הזו תיתן לחמאס, ולמעשה לכל ארגון טרור מסוגו, זכות וטו בכל התמודדות צבאית. הטרוריסטים יוכלו לפגוע באזרחים בחופשיות ואז להתחבא ולהציב את המדינה המתגוננת בעמדה שבה היא אינה יכולה לנצח אותם. רק דמיינו מה היה קורה לו העולם היה עוצר את הקואליציה הבינלאומית נגד דאעש בשל הנפגעים הרבים במוצול או ברקה - האם לא ברור לכם שהח'ליפות של דאעש הייתה מתמידה ומתרחבת ומשתלטת על שטחים נוספים? ומה דבר זה היה עושה לגיוס הלוחמים שלה מחו"ל? להשתלטות שלה על משאבי טבע? תהיה זו טעות להעניק לחמאס את זכות הוטו הזו. מתן זכות כזו ישליך לא רק ללחימה של ישראל במחבלים שביצעו את הזוועות של ה7 באוקטובר, אלא של כל מדינה בעולם החופשי המתמודדת עם טרור. ניתן ורצוי לכוון את הדאגה הלגיטימית והראויה לחיי פלסטינים לפעולות שבאמת ישפרו אותם - הכנסת סיוע הומניטרי, סיוע להוצאת פצועים וטיפול בהם, ופיתוח רעיונות ומשאבים לשיקום אזרחי שיוכל להתקיים לאחר ששלטון חמאס וצבאה יובסו. (נכתב בידי יונתן נבו אביטבול, ידיד הברית הישראלית-דמוקרטית) יהודים הם עם כמו כל עם אחר אף אחד לא חושב שהפגנה להחזיר את העבדות היא תלוית-הקשר. אף אחד לא חושב שמכתב הקורא להגדיר-מחדש הומוסקסואליות כמחלת נפש הוא תלוי הקשר. אז למה, לפי שלוש נשיאות אוניברסיטאות, זהו לא המקרה כשמדובר ביהודים וכשמדובר ישראל? המשימה שלנו היא לוודא שלא משנה מה את או אתה חושבים על הממשלה הישראלית, מדיניותה או הרכבה, כולם מסכימים על הדברים הבאים: העם היהודי רשאי לחיות חופשי ובטוח במדינת הלאום הדמוקרטית שלו, כמו כל עם אחר. יהודים מחוץ למדינת הלאום הזו הם מיעוט הזכאי להגנה כנגד שיח שנאה והסתה, כמו כל מיעוט אחר. העבודה שלנו היא גם להציג סיפור ליברלי לישראל: סיפור ישראלי שהוא אמיתי, לא פנטזיה ולא פייק, שליברלים ופרוגרסיבים בארה"ב יכולים להזדהות איתו וירצו להיות חלק ממנו. זה לא סיפור שקל לספר או לממש, אבל זה אפשרי וזה הכרחי.

הקשר ההדדי המורכב בין יהודים ליברלים-פרוגרסיבים לבין מדינת ישראל הוא גדול יותר מאשר רק הסיפור הפשטני של הערכה ותמיכה הדדית. זהו קשר שמורכב מרשת סבוכה של היבטים תרבותיים, אתניים, רוחניים, פוליטיים, דתיים ואידיאולוגיים, שיוצרים את רשת הזיקות של מיליוני יהודים ברחבי העולם. בעבור יהדות התפוצות הפרוגרסיבית, ישראל היא לא רק ישות גיאוגרפית אלא אבן-פינה קיומית שמהדהדת את התודעה הקולקטיבית שלהם. הקשר הזה הוא ייחודי, נטוע בערכים משותפים, ומקבל ביטוי בחזון משותף של חברה שוויונית ומכילה. ייחודיותו של הקשר מתבטאת באופן שבו הוא מעודד גם את היהדות הליברלית הפרוגרסיבית וגם את מדינת ישראל אל מסלול משותף של צמיחה ושגשוג. הזיהוי הדינמי הזה נטוע עוד בימיה המוקדים של הציונות, שהורכבה מקשת אידיאולוגית מגוונת. במסגרת הגיוון הזה, יהודים פרוגרסיבים נאבקו בעוז למען מדינה יהודית שמכבדת את עקרונות השוויון, הצדק החברתי והממשל הדמוקרטי. החזון הזה משקף את ערכיהן המבניים של תנועות ליברליות-פרוגרסיביות והולם את ערכי הליבה היהודיים שמדגישים צדק חברתי, זכויות אדם ובניית חברה מכילה. התקדמות מערכת היחסים הזו טומנת בחובה עדות לתופעה מעניינת של סימביוזה אידיאולוגית. חברה ישראלית, הבנויה על עקרונות הציונות, מאמצת את ערך תיקון העולם המבקש להפוך את העולם למקום טוב יותר באמצעות חסד, צדקה ועשייה חברתית. זה חופף עם הדגש היהודי-ליברלי-פרוגרסיבי על זכויות אדם, שוויון ופלורליזם דתי, ויוצר דימיון אידיאולוגי בין שתי הקהילות האלו. הכאוס החברתי-פוליטי הנוכחי בישראל רק מעצים את מערכת היחסים ההדדית הזו. זכויות דמוקרטיות והאחריות האזרחית של ליברלים פרוגרסיבים גורמת להם לצאת להפגין במהלך ימים מתוחים אלו. בהתאם, מנהיגי הקהילות האלה קוראים לשמור ואף לחזק מוסדות חברתיים קיימים. לאורך ההיסטוריה יהודים ליברלים פרוגרסיבים, יחידים וקהילות, העשירו את המרקם הדמוקרטי ברחבי העולם, כולל בארה"ב ובישראל (וכן באירופה, במזרח התיכון ובעולם הערבי). הקהילות האלו, שביכרו את החשיבה, התרבות והעקרונות היהודיים, הפכו לרוב לחיוניות להעצמת יוזמות דמוקרטיות, הומניטריות, פילנתרופיות ואינקלוסיביות. לאור סכנת הפיצול הפוליטי, אסור שהקשר לישראל ינותק. מדינת ישראל היא הדוגמה של זהותנו היהודית על מורכבותה, ודוגמה חיה למגוון, להישגים ולאתגרים שלה. יהודים ליברלים ופרוגרסיבים חיזקו בעקביות את היסודות הדמוקרטיים של ישראל. הם נאבקו למען חברה פלורליסטית שמכבדת את כל אזרחיה, ללא הבדלי מין, נטייה מינית, גזע ודת, ובנו חברה שמעודדת את זכויות האדם והשוויון. פלורליזם דתי הוא נקודת מפגש אידיאולוגית בין המחשבה הפרוגרסיבית, המחשבה הליברלית והמחשבה היהודית, ומשקף את החזון של מייסדיה של ישראל. המאמצים העיקשים של יהודים פרוגרסיבים לקדם חופש דת וסובלנות בהקשר הישראלי האיצו קבלה ותמיכה נרחבות יותר בזרמים לא-אורתודוקסיים של היהדות, ובכך תרמו להכלה וללכידות החברתית. עם זאת, יהודים רפורמים, רה-קונסטרקטוניסטים ולא-משויכים, חייבים לשמור על הקשר שלהם לישראל ולציונות. התהליכים העדכניים, המעידים על ניתוק של יהודים ליברלים ופרוגרסיבים מישראל בשל העמדות החברתיות והפוליטיות שלהם, מדאיגים. הרגש האנטי-ישראלי מערער את המטרה המשותפת שלנו, וזהו דיון שחייב להתנהל מתוך יושרה אינטלקטואלית וכנות. כפרוגרסיבי, ליברל ויהודי גאה, הרכיבים האלה בזהותי מעצבים את העשייה החברתית שלי. המחויבות לשלום ולדו-קיום שנובעות מהזהויות האלה הולמות את שאיפתה של ישראל לסיום סכסוכיה בדרכי שלום. יהודים פרוגרסיבים תורמים ישירות לדיאלוג ולשיתוף פעולה, לקידום הבנה בין-דתית ויוזמות שלום. חזון שתי המדינות הולם את שאיפותיה של ישראל לעתיד של שלום. הקשר היהודי-ליברלי-פרוגרסיבי לישראל משמש כנתיב תרבותי ואינטלקטואלי בין יהדות התפוצות ומדינת ישראל. באמצעות תוכניות חילופים תרבותיות, יוזמות חינוכיות ומשלחות, קהילות יהודיות פרוגרסיביות מחזקות את זהותן היהודית המשותפת, שמחזקת את האחדות היהודית העולמית ואת מקומה של ישראל כליבה משמעותית של החיים היהודיים. הייחודיות של הקשר היהודי-ליברלי-פרוגרסיבי למדינת ישראל מתעלה מעל הסיפור הפשוט. נטוע בהיסטוריה, בערכים משותפים ובמחויבות משותפת לבניית חברה צודקת ומכילה, הקשר הזה הוא נושא מרתק לחוקרים ולפרשנים גם יחד. יהודים פרוגרסיבים הם מאיצים משמעותיים של השדה הדמוקרטי בישראל, מקדמים חופש דת ונאבקים עבור שלום ודו-קיום. הקשר הזה מספק תשתית חיונית בין יהדות התפוצות לבין ישראל, ומחזק את תחושת שותפות המטרה והאחדות בקרב יהודים ברחבי העולם. בשעה שאנו נעים קדימה, החיזוק והציון של הקשר הייחודי הזה ימשיכו להפיח חיים ביהדות הליברלית-פרוגרסיבית ובמדינת ישראל, ויבטיחו עתיד טוב יותר ושלו יותר לכולם. --- Yuval David is an Emmy-Award winning actor, director, and filmmaker who has won over 100 international film festival awards, and has played roles in shows and productions with ABC, NBC, CBS, Fox, Hulu, FX, HBO, Comedy Central, Disney, and Sony. He appears on broadcast news programs in the US, Israel, and internationally as a news commentator and writes articles for international publications. He is an active leader in Israeli, American, and international Jewish and LGBTQ communities, focusing on causes pertaining to Jewish, Zionist, LGBTQ, civil rights, and social justice. Yuval collaborates with national and global organizations as a speaker, advisor, workshop leader, and creates film and social media content with them. His goal to entertain, uplift, and inspire guides his creative work and his social and political activism, as he motivates people within the pursuit of greater representation, inclusion, acceptance, and celebration of self and community identity. Yuval is active across social media, including YouTube, Instagram, Facebook, Twitter, TikTok, and LinkedIn. This post reflects Yuval's opinions alone.

"היה זה הטוב שבזמנים, היה זה הרע שבזמנים", כך נפתח הספר "בין שתי ערים", ובשעה שנכתב במקור על לונדון ופריס אין ספק שזהו גם המקרה של וושינגטון וירושלים. היה זה הטוב שבזמנים עבור יחסי ארה"ב-ישראל: נשיא מדינת ישראל יצחק הרצוג מתקבל בבית הלבן בידי מנהיגי העולם החופשי, נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן וסגנית הנשיא קמאלה האריס, שאישררו את המחויבות ההיסטורית של ארה"ב לישראל, לביטחונה ולשגשוגה. הנשיא הרצוג וסגנית הנשיא האריס השיקו יוזמת אקלים משותפת, שתמנף את הניסיון של ישראל בהתפלת מים ברחבי המזרח התיכון וצפון אפריקה, ובכך לא רק תשפר את הנגישות למים באזור אלא גם תקדם שיתופי פעולה, הבנה ולבסוף גם שלום. בקונגרס האמריקאי, הנשיא הרצוג נשא נאום חגיגי לכבוד הדמוקרטיה הישראלית התוססת, וזכה למחיאות כפיים ממאות מחוקקים אמריקאים, שעות בלבד אחרי שבית הנבחרים האמריקאי אימץ החלטה התומכת בישראל. היה זה הגרוע שבזמנים עבור יחסי ארה"ב-ישראל: נשיא ארה"ב הבהיר שהוא מודאג מ-"יציבותה ועתידה" של ישראל, לאור ההפיכה המשפטית המתרחשת. ראש ממשלת ישראל לא הוזמן ולא יוזמן בקרוב לבית הלבן, בשל הדאגה של הממשל מהחקיקה ומהשלכותיה על הדמוקרטיה הישראלית, "ליבת" יחסי ארה"ב-ישראל לפי ביידן. מחוץ לממשל, מכון ברוקינגס פרסם מחקר, לפיו לא פחות מ-10% מהאמריקאים לא רואים בעמדות נגד יהודים כאנטישמיות (ועוד 31% "לא יודעים"), ו-12% מהאמריקאים מחזיקים בעמדות שליליות לגבי ציונות. אבל יש להסתכל מעבר לשבוע הנוכחי. יחסי ארה"ב-ישראל הם יותר מאשר רק פגישה בבית הלבן, נאום או סקר: ישראל משתנה במהירות וכך גם אמריקה. בשעה שיחסי ישראל עם השמרנים בארה"ב הם טובים (ויש שיאמרו, טובים מדי), אנחנו לחלוטין צריכים לשפר את יחסינו עם ליברלים אמריקאים. הנשיא ביידן, סגנית הנשיא האריס, ורוב מוחץ של המנהיגים הדמוקרטים הם ידידי אמת של ישראל, תומכים ותיקים במסעה בעקבות השלום והצדק - הדור הבא של המנהיגים הוא זה שצריך לעבוד איתו, להציע לו נראטיב ליברלי לישראל שהם יכולים להזדהות איתה, ולעבוד יחד על סוגיות צדק חברתי: כולנו יודעים שלישראל יש המון עבודה שנותרה במאבק בשינויי אקלים, באפליה מגדרית, במאבק בגזענות, בקידום זכויות להט"ב ובעוד המון נושאים אחרים - וכך גם אמריקה. אין שום סיבה בעולם לא לעבוד יחד.

והימים - ימי חשבון. תזכורת כאובה להשלכות מעשיהם של הטיפשים שחשבו שניתן למרוד ברומי, זחיחות עליה שילמו בחייהם מאות אלפים. ההיסטוריה כהרגלה מתחרזת. לצד ההרס העצמי והדה-קונסטרוקציה הפנימית, שימו לב איך הקנאים לא מדלגים גם על היבטי החוץ, ובפרט יחסי ארה"ב-ישראל. הברית של ישראל עם אמריקה - עשורים של מאמצים ועמל רב שהביאו לגב מעצמתי במשך חצי מאה, אולי הרכיב המשמעותי ביותר בביטחון המדינה, בשגשוגה ובחברתה החופשית. 3.8 מיליארד דולר הניתנים מדי שנה לרכש אמצעי הלחימה המתקדמים ביותר המאפשרים לנו להגן על עצמנו ולהימנע מפגיעה בחפים מפשע, הגיבוי מול הקהילה הבינ"ל שזולתו היינו מצורעים ומנותקים, תפיסתנו בקרב מדינות המזה"ת כגשר לוושינגטון באופן המדרבן אותן לקשרים עמנו, ובעיקר - הידיעה של אויבנו שכל סיבוב נגדנו יערב את האמריקאים לסייע בשעת המערכה ולאחריה. וזה עוד מבלי להזכיר את שלא ניתן להעלות בפלטפורמה פומבית זו. ברור שגם לאמריקאים יש אינטרס ביחסים, אבל ישראל היא בצד המקבל באופן חסר פרופורציות. להרוס את כל זה כמוהו כמעשה טירוף התאבדותי. אז יגידו המצקצקים - "אבל הפרוגרסיבים" וגו', או יציינו את השיפט לאסיה וסדר העדיפויות המשתנה. גם אם זה נכון, אלו תהליכים איטיים והדרגתיים האורכים עשרות שנים. מדיניות הממשלה מובלת ע"י פנאטים להתנהלות שכל-כולה התנגשות חזיתית עם הממשל, שתביא אותנו לאבד את כל היופי לעיל בהליך מזורז. ההיסטוריה תשפוט את מחרבי הנס הזה של היחסים המיוחדים עם המעצמה החזקה בתבל. זה אפילו יותר גרוע ואינפנטילי מלמרוד ברומי, כי בניגוד אליה פה המעצמה נותנת לנו תמיכה בעוד אנו מחציפים פנים. אחרי ההרס הפנימי והשיסוי שלנו זה בזה, הפירומנים לא עוצרים ומוודאים שיושלמו התנאים להחרבה הרמטית. בין אם נרצה זאת ובין אם לאו, אין לנו הפריבילגיה להתנתק, או אפילו לצמצם, את השותפות שלנו עם ארה"ב. האתגרים הם כה עצימים והיא נחוצה היום יותר מאי פעם. כמה חוסר מודעות, היסטורית וגיאו-פוליטית, צריך בשביל להתאבל בשלושת השבועות ולצום ב-ט' באב, ובה בעת לדגול בתהליכים שמובילים להרס הפנימי ולהחרבת היחסים עם ארה"ב. בימים אלה לפני 2000 שנה גילינו מה המחיר של מרידה באימפריה. קנאות דתית יהודית החריבה את בית שני. הם עקביים ובדרכם לעשות זאת שוב. זו אינה סיסמה פומפוזית ריקה אלא מציאות קונקרטית ומחרידה.

אחת הבעיות הכי גדולות שיש לישראלים המבקשים להגן על מעמדה בעולם היא בעיית השפה: לא האנגלית, אלא הליברלית. כמי שנולדו וגדלו במדינת ישראל אנחנו לעתים קרובות חסרים את עולם המונחים והניואנסים הדרושים כדי לתקשר בצורה אפקטיבית עם מי שהשנים המעצבות שלהם לא היו בישראל. כמובן שזה לגיטימי ואף אחד לא אשם בכך, אבל חשוב מאוד שמי שמבקש להגיע לקהל ליברלי או פרוגרסיבי ידע גם איך לדבר עם קהל שכזה (ולא לדבר אל קהל שכזה). בסדנאות "איך לדבר ליברלית" אנחנו מציגים חמישה עקרונות כלליים לשיח ליברלי - שקיפות, תקווה, חוויה מקומית, אמפתיה ושיפור עצמי - אבל גם שמים על השולחן טיפים פרקטיים יותר, כמו טעויות נפוצות ואיך להימנע מהן. אחד הטיפים הכי שימושיים שאנחנו מדברים עליהם הוא "מילים שכדאי להיגמל מהשימוש בהן" - כי הן גורמות ליותר נזק מאשר תועלת. המילה הראשונה היא "מורכב". גם בנות הדוד שלה, "מסובך" ו-"ניואנסים", בעייתיות לא פחות. לא כי הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא לא מורכב - מי כמונו יודע שכן - אלא שאי אפשר לנסות להתחמק מלדבר עליו ברצינות ע"י התחבאות מאחורי "המורכבות" שלו. נאמר זאת כך: כמו שמעולם לא היה אדם שאמרו לו "תירגע" - ונרגע; כך מעולם לא היה אדם שאמרו לו "תשמע, הסכסוך הוא מורכב" והתשובה שלו הייתה "אה, בסדר, אז בוא נדבר על משהו אחר". מי שמוצא את עצמו מנהל שיחה על ישראל, עם ישראלי, מחפש לשמוע את המורכבות - זו ההזדמנות שלנו להעלות אותה. זו ההזדמנות לספר על המתח שבין "יהודית" לבין "דמוקרטית", על ההיסטוריה הכאובה של משאים ומתנים כושלים ועל כך שלמרות שהמשך השליטה ביהודה ושומרון אינה בת-קיימא, גם נסיגה חד-צדדית לא תבטיח שלום ויציבות בשני הצדדים. אנחנו צריכים להביא איתנו את המורכבות אל השיח, אך מבלי להשתמש במילה "מורכב". המילה השנייה שכדאי להיגמל ממנה היא "טרור". כישראלים, יש לנו קונוטציה ברורה על המילה טרור - פגיעה בחפים מפשע. טרור הוא רקטות על יישובים אזרחיים או אוטובוסים מתפוצצים בערים הגדולות, ולכן כל אדם הגון יתנגד לטרור. הבעיה היא שבאנגלית, ובעיקר בקרב צעירים בארה"ב, למילה טרור יש קונוטציה הפוכה: ילידי שנות ה-90 וה-2000 גדלו בצל המלחמה בטרור - לא רק המלחמות בעיראק ובאפגניסטן, שהתגלו ככושלות, אלא גם הפרות זכויות אדם שביצע הממשל האמריקאי בבית, מהאזנות לאזרחים אמריקאים ועד מתקן העינויים בגוואנטנמו. לא-אחת ניתן להיתקל בתפיסה - שראוי לציין, היא לא בלתי-מבוססת - לפיה "הממשלה" תצדיק כל פעולה שלה על ידי שימוש במילה "טרור". והמילה השלישית, ואולי החשובה ביותר, היא "להסביר" על הטיותיה. לא רק כי אף אחד לא אוהב כשמסבירים לו, בוודאי בעידן של התפוצצות מידע שבו קל לחשוב שאנחנו יודעים הרבה יותר ממה שאנחנו יודעים באמת. אבל לא פחות חשוב מכך, ההתמקדות ב-"הסברה" רומזת, גם אם באופן לא-מודע, שלישראל יש בעיית שיווק - ובשעה שאנחנו בהחלט יכולים לשפר את הדימוי שלנו, לישראל יש בעיה חמורה לא פחות במוצר. זה לא משנה מה הדעות הפוליטיות שלנו או למי אנחנו מצביעים, המצב הבסיסי שבו ישראל שולטת במיליוני בני אדם ביהודה ושומרון הוא מצב בעייתי מאוד מבחינה מוסרית, ויש גבול לכמה אפשר להגן עליו גם אם אנחנו ממש רוצים. לכן, המשימה החשובה ביותר - ואולי גם הקשה ביותר - של מי שמבקשים להגן על ישראל היא להיות מסוגלים להודות בטעויות שלה ובכישלונות שלה, ולדבר בכנות על מה אפשר וצריך לעשות כדי שיהיה פה טוב יותר.

כיפת ברזל מצילה אינספור חיי אדם ומונעת הרס בלתי נתפס. בלעדיה, היקפי המוות וההרס שנגרמים בידי רקטות שנורות ללא הבחנה לעבר ישראל היו רבים יותר, ומובילים לסיבובי הסלמה ארוכים יותר. כישראלים אנחנו חייבים לזכור, שישראל לא פיתחה את כיפת ברזל בעצמה. ארצות הברית היא שותפת מפתח במימון הטכנולוגיה הזו, וסיפקה מיליארדי דולרים לסיוע לאורך השנים. למעשה, ההשקעה האמריקאית שנעשתה בידי ממשל אובמה, הפכה את פיתוח כיפת ברזל לאפשרי מלכתחילה. כישראלים, אנחנו צריכים להודות לארה"ב על התמיכה הזו - בלעדיה, לא היה לנו את מערכת ההגנה החשובה ביותר של ישראל. כיפת ברזל מצילה ישראלים - יהודים וערבים כאחד - וגם פלסטינים, שכן היא מאפשרת לממשלה הישראלית לפעול בזהירות, ללא הלחץ הציבורי להפעיל יותר כוח. כיפת ברזל הוכיחה את עצמה ככלי הכרחי לשמירה עלינו ואסור לנו לקחת אותה כמובן מאליו. עלינו להמשיך להשקיע ביחסינו עם ארה"ב ולוודא שתמיכתה נשארת יציבה ויצוקה בברזל. במקביל, חשוב לזכור שכיפת ברזל היא רק הצעד הראשון. הדרך היחידה להשיג שלום יציב באזור היא באמצעות דיפלומטיה ומשא ומתן. עלינו להמשיך לפעול להשיג פתרון מדיני לסכסוך הזה מבלי להתפשר על ההגנה העצמית שלנו.

"אין לנו ברירה אלא ציונות ליברלית". כך אמרה אחת המשתתפות בזום שערכנו השבוע עם הקהילה היהודית בגריניץ', קונטיקט - ומסר דומה השמיעו כל השותפים והידידים איתם דיברנו השבוע: מקונטיקט עד סקרמנטו, מפילדלפיה עד ברקלי, מניו יורק עד שיקגו. רוב מוחץ של יהודי אמריקה לא מוכנים לוותר על ישראל ולא מוכנים לוותר על ערכיהם הליברליים. והם לא צריכים לוותר על אף אחד מהם. ציונות ליברלית (או פרוגרסיבית, לצורך העניין) אומרת שני דברים פשוטים: לישראל יש זכות להתקיים כמדינה יהודית-דמוקרטית בטוחה ומשגשגת, והפלסטינים הם בני אדם שמגיע להם לחיות בכבוד, בשלום ובחופש. הדברים האלה לא סותרים. לצערנו, בשיח על ישראל בארה"ב לעתים קרובות יש דרישה לבחור: או להיעמד לצד ישראל בכל מחיר, כולל התעלמות מהטעויות שלה ומהפגמים שלה (וב"ה יש, בואו לא נתבלבל); או להתנפל עליה בתביעה לשינוי רדיקלי במדיניותה ואפילו באופייה, תוך התעלמות מהשיקולים הביטחוניים הלגיטימיים שלה. המשימה שלנו היא לשבור את הדיכוטומיה הכוזבת הזו: לשכנע כמה שיותר אמריקאים ליברלים שאין סתירה בין הערכים שהם מאמינים בהם - צדק, שוויון ושלום - לבין הגנה על ישראל ותמיכה בה. להפך: תמיכה בישראל יהודית-דמוקרטית, כולל מאבק על אופייה ולמען הפיכתה לחברה טובה יותר, הוא-הוא הדבר הליברלי לעשות. וכאן בדיוק נכנסת ההפיכה המשפטית והתפקיד של יהדות אמריקה, רובה המכריע ליברלים ופרוגרסיבים שמצביעים למפלגה הדמוקרטית וחרדים מהאסון שמקרבת הממשלה הזו לאופייה של המדינה היהודית-דמוקרטית היחידה בעולם. יהדות אמריקה הליברלית יכולה וצריכה לקחת חלק במחאה. לכתוב בתקשורת, להפיץ את הדיווחים מישראל, לקרוא לחברי הקונגרס לנקוט עמדה, מי שמגיע לבקר בישראל - לצאת להפגין, כמובן לתרום כסף לארגונים ליברליים (מה שטוב לקהלת טוב גם לנו). יהודים שחיים באמריקה יושפעו מההפיכה לא פחות מאשר יהודים שחיים בישראל - גם כי האפליה נגד הזרמים הליברליים ביהדות תועמק ותעוגן בחוק, וגם כי הפגיעה באיזונים ובבלמים ובהפרדת הרשויות תשמוט את הקרקע מתחת לטענות על אופייה הדמוקרטי של ישראל. במילים אחרות, ההפיכה תיתן תחמושת לכל מי שטוען שליברליות וציונות לא הולכות ביחד - ואסור לנו לתת לזה לקרות. רק השבוע כתב ברק רביד כי משלחת חברי הקונגרס שביקרה בארץ לפני שבועיים אמרה לראש הממשלה נתניהו שהחקיקה פוגעת ביכולתם להגן על ישראל, וביקשו להשיג הסכמה רחבה על התיקונים במערכת המשפט - "כדי לעזור לנו לעזור לכם". לכן היום, כשאנחנו יוצאים להפגין, אנחנו יוצאים להפגין גם למען ידידינו הדמוקרטים מארה"ב שפועלים למען ישראל.

(מתוך הדברים שנשא רותם אורג, יו"ר הברית הישראלית-דמוקרטית, בכנס חירום של הכנסת בנושא חיזוק הקשר עם יהודי התפוצות) "צהריים טובים לכולם. אני רוצה לספר לכם על הסיפור המוזר של ג'ניפר קליין. ג'ניפר קליין היא תלמידת תיכון בת שמונה-עשרה ממנהטן, ניו יורק, גדלה בבית יהודי, ציוני, מחנכים אותה לאהבת ישראל, וגם אם היא לא מכירה את הדקויות של החברה והסיפור הישראלי הלב שלה במקום הנכון. וכמו שהיא Zionist by birth היא גם Progressive by Choice כי זה הדור שהיא גדלה בו ואלה הערכים שהיא מאמינה בהם. לאורך כל חייה היא מאמינה שאין סתירה בין הערכים האלה. אבל כשג'ניפר קליין מגיעה לקולג' יש סביבה אנשים שאומרים לה "גברת, את התבלבלת, את צריכה לבחור - או שאת ציונית או שאת ליברלית". ובסביבה שבה המעגלים החברתיים הם ליברליים ומקומות העבודה הם ליברליים והמרצים הם ליברליים, המון פעמים יש נטייה טבעית לבחור בליברליות ולהתרחק או להיות לא-מקושר לציונות. המשימה שלנו, כדי שאנחנו נעמוד במשימה שמופיעה על הרול-אפ פה בחוץ, אנחנו צריכים להגיד לג'ניפר לא "תבחרי להיות ציונית", אנחנו צריכים להגיד לה "אל תבחרי. תהיי גם וגם". אין סתירה בין ציונות לבין ליברליות. אין סתירה בין ציונות לבין פרוגרסיביות. זה צריך להיות המסר שלנו. אני שם על השולחן שלוש המלצות: אחת, אני מתחבר מאוד למה שנאמר פה קודם על הצורך להתחיל לדבר באופן מורכב. אנחנו קוראים לזה Pride and Progress: אני ישראלי גאה, אני בטוח שכולנו כי אם לא היינו - לא היינו פה, וצריך לדבר על זה, יש הרבה במה להתגאות בישראל גם בתקופה הזו. ובאותה נשימה, בלי עין הרע, יש הרבה מה לתקן. וברגע שאנחנו נשים על השולחן את הדברים שצריך לתקן בישראל ונזמין את האחים שלנו בתפוצות להיות חלק מהתיקון הזה, ואני משתמש במילה הזו בכוונה, בתיקון עולם, השיח הוא כבר יהיה עמוק יותר. שתיים, ישראלים לא מבינים צעירים בתפוצות ואת התפוצות באופן כללי כי אנחנו לא מבינים את העולם באופן כללי. יש לי חבר במשרד האוצר, לפני כן עבד במשרד ראש הממשלה, בוגר האוניברסיטה העברית, בחור חכם, מבריק, מוכשר - ומבחינתו, סגנית הנשיא קמאלה האריס וחברת הקונגרס אלכסנדריה אוקסיו-קורטז הן אותו בן-אדם. מי שמכיר קצת פוליטיקה אמריקאית יודע שזה כמו להגיד שגדעון סער ואיימן עודה הם אותו בן-אדם. יש חוסר מודעות קשה מאוד ביחס למה קורה באמריקה עוד לפני שבכלל מדברים על יהודים - מה זה ליברליות, מה זה פרוגרסיביות, למה תמיד מצמידים לה את המילה מטורלל לפני כן ועושים לה עוול בכך, וחייבים לתקן את זה. חייבים שאנחנו כישראלים, לפני שאנחנו מבינים את יהדות אמריקה בואו נבין את אמריקה. ושלוש, וזה ה-action item שאני מזמין את יושבי השולחן הזה לקחת בו חלק, זה פרויקט שהברית הישראלית-דמוקרטית מובילה ונקרא Better Together ובו אנחנו מפגישים ליברלים ישראלים וליברלים אמריקאים, רובם יהודים אבל לא רק, סביב אג'נדות משותפות. כשפמיניסטית ישראלית ופמיניסטית אמריקאית יושבות באותו חדר ומדברות על מה הן יכולות לעשות כדי להבטיח את זכות האישה על גופה, א' זה תיקון עולם; ב', זה המסר הכי חיובי שיכול לצאת מישראל. כשפעיל להט"ב מתל אביב ופעילת להט"ב מסן פרנסיסקו יושבים ומדברים על הסכנות - לא רק על ההישגים! - על הסכנות שהקהילות שלהם חוות, בישראל בגלל הממשלה ובארה"ב בגלל בית המשפט העליון, זה הכי תיקון עולם שיכול להיות וזה הכי מסר חיובי שיכול לצאת מישראל. ואם אנחנו עוזרים לאנשים שחולקים ערכים משותפים לעבוד ביחד, זו הדרך לשמור את הקשר הזה. אני מבקש להגיד תודה רבה לכל הנוכחים, למדתי המון ואני מחכה לעבוד עם כולכם, ובמיוחד תודה לחבר הכנסת רול על ארגון האירוע."

נשים הן יותר מ-50% מהאוכלוסיה בישראל - אבל רק 25% מהכנסת. בממשלה המצב גרוע עוד יותר - 6 שרות בלבד, אפילו לא חמישית. בשתי מפלגות דומיננטיות בממשלה יש איסור על התמודדות של נשים, ובקואליציה חברים מי שאומרים בגאווה שנשים טובות רק כדי ללדת. אי שם בשנות ה-70, גולדה מאיר הפכה לראשת ממשלה. ישראל הייתה אז המדינה השלישית בעולם שמנהיגה אישה. מאז עברה חצי מאה, ובמקום להתקדם - ישראל צללה לתחתית. תקרת הזכוכית הפכה לעבה יותר ונמוכה יותר. המשמעות של פחות נשים במוקדי קבלת ההחלטות היא החלטות שלא מתחשבות בצרכים של נשים, ושלילדות, נערות ונשים יש הרבה פחות מודלים לחיקוי, ואנחנו כבר יודעות: You can't be what you can't see. זו תעודת עניות לדמוקרטיה הישראלית, והחדשות הרעות הן שהנהגה גברית, שמרנית וקיצונית בדעותיה, בשילוב המהפכה המשפטית - תחזיר את המאבק הפמיניסטי עשורים אחורה. רק תסתכלו על ההסכמים הקואליציוניים: הדרת נשים מהמרחב הציבורי תהפוך לחוקית; יורחבו סמכויות בתי הדין הרבניים (שגם כך לא מיטיבים עם נשים); לא יהיה בית משפט עצמאי שיגן מפני אפליה בעבודה או בקבלת שירותים; ואלימות כלפי נשים תידחק לתחתית סדר העדיפויות. זו מתקפה ישירה על הזכויות הבסיסיות ביותר של נשים - שלילת חירות בצורה הישירה ביותר. תסריט הבלהות הזה הוא לא דבר דמיוני. במדינות רבות נאמר המשפט "פה זה לא יקרה", עד שזה קרה. רק בשנה האחרונה, בארה"ב בוטלה הפסיקה ההיסטורית והחשובה "רו נגד וייד" שמגנה חוקתית על הזכות של אישה לבצע הפלה אם היא חפצה בכך. הרפובליקנים חגגו בזמן שזכות האישה לקבל החלטות על גופה הלכה לעזאזל. אז בישראל של 2023, כשהתרחישים הגרועים ביותר שניתן לדמיין נמצאים ממש מעבר לפינה - המאבק שלנו כנשים הופך לדחוף ביותר אי פעם, והוא רק ילך ויגבר. אבל בפעם הראשונה, זה לא כל כך בטוח שגם ננצח.

תפסיקו להסביר סבב הפיגועים האחרון העלה לשיח הציבורי בישראל את אותה בעיה שעולה בכל פעם שיש סבב בעזה: ההסברה. "בעולם לא מבינים," ממהרים להסביר המסבירים, "אין להם ידע", "הם מושפעים מהתקשורת העוינת", "זה הפרוגרסיביות המטורללת שהשתלטה עליהם" וכמובן "אנטישמים" הישן והטוב. לישראל יש נחיתות מובנית בזירה התודעתית, חלקה המכובד קשור בסיבות אמיתיות. אמת היא שרוב-רובם של אזרחי ארצות הברית באמת לא מכירים את הסכסוך, על מורכבויותיו ודקויותיו, לעומק. אבל הבעיה של ישראל היא הרבה יותר עמוקה, הרבה יותר מורכבת, והיא קשורה בראש-ובראשונה בנו, וכמו במשל על מי שמפנה אצבע מאשימה כלפי האחר ובעצם מפנה גם שלוש אצבעות אל עצמו, גם לנו יש חלק ב-"כישלון ההסברה". אז מה הבעיות שלנו בעצם? הראשונה והחשובה היא שנקודת המוצא הבסיסית שמכשילה את מאמצי ההסברה של ישראל היא עצם העיסוק במושג "הסברה" - המחשבה שזו רק בעיה של יחסי ציבור, שאם רק היינו יודעים להסביר את עצמנו טוב יותר דברים היו נראים אחרת. בפועל, הבעיה היא לא בשיווק - הבעיה היא במוצר. מי שמסתכל על הסכסוך, עוד לפני שמתעמק בנסיבות, בתהליכים וב-"מי צודק", רואה תמונת עולם מאוד לא מאוזנת: בצד אחד עומדת מדינה מערבית, מודרנית, מתקדמת, עם אחד הצבאות החזקים בעולם, מערכת הגנה אווירית משוכללת וגיבוי מדיני של ארה"ב; בצד השני עומדים הפלסטינים, תחת שלטון דיקטטורי, ללא הגנה אווירית, בצפיפות ובתנאי קיום איומים: גרסה מודרנית של גוליית נגד דוד. אצל צעירים התפיסה הזו נוכחת במיוחד בגלל שאין להם את הזיכרון ההיסטורי של מדינת ישראל הקטנה ומוקפת האויבים, והמלחמות המיותרות בעיראק ובאפגניסטן גורמות להן לחשוד בכל דבר שמזכיר "מלחמה בטרור". בהרצאות שאנחנו מעבירים על "איך לדבר ליברלית" אנחנו מלמדים שישראל היא מקרה מוזר של דוד וגוליית - בכל מה שקשור ביכולות אין ספק שאנחנו חזקים יותר, אבל אנחנו צריכים לחתוך את הקשר הגורדי בין strong לבין wrong, כי כשמדובר בכוונות המצב הוא מורכב פי אלף. והמילה הזו, "מורכב", מביאה אותנו לבעיית היסוד השנייה של ההסברה, והיא עצם המילה "הסברה": אף אחד לא אוהב כשמסבירים לו. הגישה ההסברתית, שלפיה בעולם כולם טיפשים ולא מבינים ולכן צריך "להסביר" להם את המצב "המורכב", גורמת לנו לירות לעצמנו ברגל פעמיים - פעם אחת כשאנחנו מדברים עם קהלים ניטרליים, שטרם גיבשו דעה או שיש להם ביקורת אבל הם מוכנים לשמוע, ובכך מאבדים את מעט הרצון הטוב שיש בצד שאותו אנחנו רוצים לשכנע. הפעם השנייה, והחמורה יותר, היא שעצם ההנחה שבעולם "לא יודעים" היא פשוט לא נכונה, כי הטכנולוגיה השתנתה פלאים בעשורים האחרונים, ובעשור האחרון בפרט. אז מה עושים? בראש ובראשונה, צריך לזכור שיש כאוס ארגוני בכל תחום "ההסברה". יש חמישה משרדים ממשלתיים שעוסקים בתחום, כל אחד מזוויתו (משרד החוץ, המשרד לנושאים אסטרטגיים, משרד התפוצות, מטה ההסברה הלאומי במשרד ראה"מ ודובר צה"ל), והקמת משרד הסברה רק מעמיקה את הבלאגן. אבל גם בהינתן הכאוס הארגוני הקיים, בהחלט יש מה לעשות: בתור התחלה, להתחיל ללמוד לדבר את השפה של העולם - לא רק אנגלית, אלא ליברלית. לא לתאר את ישראל כקדושה ואת הפלסטינים כחיות-אדם (זה רק מנציח את הדימוי הבריוני שלנו) אלא להיות מוכנים להודות שיש לישראל מה לשפר ומה לתקן; להביע אופטימיות ותקווה לשלום, כי אף אחד לא מוכן להתגייס למאבק אבוד מראש; להביא את החוויה הייחודית שלנו, כמי שחיים תחת איום רקטות, פיגועי ירי ודקירה, לא כדי להתמסכן או ליצור משוואה בין שני הצדדים אלא to humanize ולתת שם ופנים לחיים שלנו, הרבה מעבר ל-"ישראל"; ולהביע אמפתיה - לא להתבייש להגיד ש-"כל פלסטיני חף מפשע שנהרג זו טרגדיה". ולבסוף, ואולי החשוב ביותר, לדבר על תיקון - "פרוגרסיבים" מגיעה מהמילה progress, קדמה, ובשעה שכל הצעדים המעשיים שדיברנו עליהם מניחים את הקרקע לשיח פורה, החלק החשוב באמת הוא המעשיות. מה אנחנו יכולים, מחר בבוקר, לעשות כדי לשפר את המצב - מתוכניות דו-קיום ועד שיתופי פעולה כלכליים ואזרחיים. כולנו מחפשים צעדים פרקטיים, וברגע שיש צעד פרקטי שניתן להתגייס אליו הוא גם ימשוך אליו אנשים בארה"ב, שיהפכו להיות מעורבים באופן חיובי במה שקורה אצלנו בשכונה. זה לא קל, זה לא תמיד נעים ותמיד יהיו מי שלא נוכל לשכנע - אבל זו לא המטרה. המטרה היא להציל את הברית עם אמריקה, לשמור אותה ולחזק אותה, וכדי לעשות זאת יש לדעת איך לדבר עם האמריקאים: לא רק באנגלית, אלא בליברלית.