Search Results

ההתייחסות הציבורית אל מה שמכונה בישראל "הטרלול הפרוגרסיבי" נסמכת על תופעה חברתית -תרבותית -פוליטית אמריקאית. האנקדוטות מובאות מהגולדן מדינה, הפיגורות בעד ונגד מיובאות מאמריקה, ואפילו חלק מהכסף. כתבתי הרבה על הקבוצה הזו בשנה האחרונה. על הבעייתיות הרעיונית המסוימת של המאבק שלהם לצדק פרסמתי בזמן ישראל וניתוח חברתי-פוליטי כתבתי בעמוד הפייסבוק של הברית הישראלית-דמוקרטית. כפי שניתן להבין, אני כלל לא מזלזל בתופעה הזו ולא מוחק אותה בלי מחשבה. אני טוען שהביקורת והפחד כלפי החברה הפרוגרסיבית הם כלי פוליטי, וטענתי היא שהם לא תואמים את המציאות בשטח, ומאפשרים בריתות מסוכנות בהרבה. המחנה ה"שמרני" העכשווי מצדיק מעשים קיצוניים מאוד, וחיבורים מסוכנים מאוד (מאיתמר בן גביר ואבי מעוז ועד ד"ר אבישי בן-חיים) בטענה כי רק כך ניתן להתגבר על המחנה "הפרוגרסיבי", ומצייר אותו כמעין דמון רב-עוצמה ומסוכן. מהזווית האישית, וכמי שעובד באחת הקהילות היהודיות הכי שמאלניות - ליברליות - פרוגרסיביות (ברמת הכלל, לא כל הפרטים כמובן) בארה"ב, ובאחת מערי הקולג' הכי משמעותיות במדינה (מדיסון, ויסקונסין), אני יכול להעיד כי התופעה לא רק קטנה בהרבה ממה שהיא מוצגת אלא בעיקר מורכבת פי כמה. ישנן תופעות בעייתיות ולעיתים רחוקות אפילו הזויות, אבל להוציא קבוצות קטנות ופרינג'יות, הרוב המוחלט של הפרוגרסיבים פתוח לדיון, בעל ביקורת עצמית, מחזיק בסט ערכים מגוון ובעל היגיון בריא. רוב מוחלט של האנשים איתם היינו בקשר, בקהילה ומחוצה לה, היו בעלי תפיסה פרגמטית ומתונה של המציאות. אין כאן טענה שאין קולות בעייתים בקבוצה הזו, יש גם יש, אלא שהיחס להיקף הקולות ולעוצמתם איננה נכונה. הכוח של מפיצי הבהלה נובע מהגודל והמגוון של ארה"ב כמדינה. עובדה המייצרת אינספור אנקדוטות שניתן לאגד תחת כותרת אחת, קבוצה חברתית אחת, ואפילו קבוצת פייסבוק. שיח האינדיקציות מאפשר לאסוף אינספור סיפורי אימה פרוגרסיבים, למתוח קו ביניהם ולשים סימן של גולגולת - "הם באים להשתלט על העולם." אמנם המסקנה שלי נובעת מחוויה אישית, אבל נקודת המוצא של החוויה שלי, שליח ישראלי בקהילה שמאלנית בעיר כחולה שעובד עם סטודנטים - נותנת לי הצצה לא רעה אל השטח. והשטח הזה לא נראה ככה. גם הדמויות הפרוגרסיביות ביותר, שאיתן התווכחתי אינסוף פעמים, לא חושבות בצרה שטוחה כל כך כמו שבמחנה השמרני בישראל נוטים לציירן. הן מורכבות בהרבה, מיינסטירמיות פחות ולא משפיעות כמו שניתן לחשוב ברשתות החברתיות. חלקים מסוימים בהגות הזו, כמו הדגש החזק על קבלת האחר והתנגדות לכללים חברתיים קשיחים אכן מתקבלים בהיקפים רחבים, אבל לרוב בגלל ההתחברות שלהם לתפיסה המוסרית הכללית, ולא בגלל סחף חברתי - רעיוני של קבוצת השוליים הזו. הכלב קבור בשאלת ההגדרה של הקבוצה הזו. עוד לא ראיתי ערעור רציני על קביעת סקר PEW כי מדובר בכ-8% מהחברה האמריקאית, ולא על כך שייצוגם בפוליטיקה האמריקאית דל מהמצופה. רוב המתנגדים לניתוח הזה טוענים כי הערכים הפרוגרסיבים הם אלה שמחלחלים. הבעיה בטיעון זה היא שקשה מאוד לאפיין רעיונות ואת גלגוליהן, וקשה לחבר בין השלכות פרקטיות ("סיפורי האימה" הפרוגרסיביים המסתובבים ברשתות החברתיות) לאותם הרעיונות. יתרה מזו, נדמה כי פעמים רבות אנשים הטוענים נגד ה"טרלול הפרוגרסיבי" כדי לשכנע את הרוב הליברלי לאחד איתם כוחות, לא חולקים עם הרוב הליברלי את אותו סט ערכים כלל. פעמים רבות ניתן לראות כי אותם המוכיחים בשער כלל לא מסכימים על הצורך בשיוויון זכויות לקהילות מיעוט, או בצורך לתקן עוולות קיימות. כך הופך מטבע ההפחדה הזה לשחוק יותר מאי פעם. אבל המאפיין החיצוני הבולט ביותר של ההגות הפרוגרסיבית הוא הגיל. זו הגות של אנשים צעירים, אופטימיים מאוד עד כדי נאיביות לפעמים. היא אמנם נמצאת באזור האקדמיה גם אצל חלק מהמבוגרים, ובהחלט מחלחלת לעוד מרחבים, אבל מבחינה מספרית (ושוב ראו את סקר pew) וחברתית היא נשלטת לחלוטין בידי צעירים. הנקודה החשובה הנובעת מהעובדה הזו היא שסביר לסטודנט חסר שקל בחוג לספרות השוואתית להאמין בתאוריות מרקיסיסטיות פשטניות על החברה ומה עלינו לעשות בה, לא סביר כשמי שמשתמש בכלים הללו הוא מוביל דעה ומתווה מדיניות. הדבר הזה נכון לפוליטקאים כמו סנדרס וAOC, אך נכון לא פחות גם למי שעומד כנגד. הגישה הזו, שנלחמת בגורמים הפרוגרסיבים ("השמאל הקיצוני", "הטרלול הפרוגרסיבי") תוך ניפוח גודלם, השפעתם, ואפילו תפיסת עולמם, משמשת כדי לאחד מחנה פוליטי. היא משתמשת ב"חנית המצרי" כדי להכות את "המצרי". ככל שהאויב מסוכן יותר, כך אפשר לחבור לגורמים הפוליטים הקיצונים ביותר בימין, המרקסיסטים ביותר משמאל, והפופוליסטים ביותר בכל מקום שלא יהיו. וזוהי לא חנית, זו היא חרב פיפיות.

אלברט איינשטיין אמר ש-"ניסוח הבעיה חיוני לפעמים יותר מפתרונה", ולכן הקדשנו את שלושת הכתבות הראשונות בסדרה להבנת הבעיה - מהי בכלל הברית עם אמריקה, מה הסכנות שניצבות בפניה ומדוע הן מתרחשות. אבל אי אפשר להישאר רק עם הצבעה על בעיות, ולכן את הכתבה הזו - האחרונה והחשובה מכולן - נקדיש לניסיון להציע פתרונות. אנחנו לא הראשונים שמנסים למצוא פתרון לבעיה שבלב היחסים של ישראל ושל אמריקה הליברלית. אחד הפתרונות שחוזרים על עצמם לרוב הוא לזנוח לחלוטין את הליברלים ובמקום זאת לחזק את הקשר עם השמרנים בארה"ב - המפלגה הרפובליקנית, נבחריה ובוחריה. זו טעות כפולה: ראשית, ישראלים רבים לא מזדהים עם תפיסת העולם הרפובליקנית ומתנגדים לייבוא האג'נדות שלה, מהרחבת הנגישות לנשק ועד הגבלת הפלות, לישראל. שנית, והחשוב מכך, הפוליטיקה באמריקה היא מחזורית: הדמוקרטים מחזיקים כעת בבית הלבן ובסנאט, וגם אם יאבדו את שניהם בבחירות 2024, הם יחזרו לשלטון בעתיד. הכלל הראשון בשוק ההון הוא לפזר השקעות במניות - וזה נכון גם בהשקעות בדיפלומטיה. פתרון אחר שמוצע הוא לנסות להמעיט בשיח על נקודות המחלוקות בין ישראל לבין אמריקה הליברלית - בראשן הסכסוך - ולהתמקד דווקא במשותף. על ידי דיאלוג שמוקדש ל-"צד היפה של ישראל", להישגיה ולתרומה החיובית שלה לעולם, נוכל לחזק את הקשר עם הליברלים. זו אסטרטגיה חשובה, ויש ארגונים נהדרים שעושים אותה, אבל יש לה בעיה מרכזית אחת: היא אסטרטגיה שמרנית. כשדוברת ישראלית, בין שהיא אקטיביסטית בקמפוס או נבחרת ציבור, מונה את הישגיה של ישראל - עצמאות מערכת המשפט, הנגישות של מערכת הבריאות, היחס הסובלני לקהילה הגאה, תעשיית ההייטק - היא בעצם אומרת "אף אחד לא מושלם, אבל המצב הקיים הוא דווקא בסדר". והמסר של "המצב הקיים הוא דווקא בסדר" הוא מסר שמרני - ולכן נועד להיכשל עם קהל פרוגרסיבי. בלב האידיאולוגיה הפרוגרסיבית עומדת המחויבות לקדמה (progress) ולתיקון, ומי שמסתכל על ישראל דרך משקפיים פרוגרסיביות מעוניין לשמוע לא על הישגיה (ולא חסר, תודה לאל) אלא על הדברים שיש לתקן בה. אז איך עושים את זה? איך מדברים על מה שיש לישראל עוד לתקן - ולא חסר - אך מבלי לגרום יותר נזק מתועלת? הרעיון שאנחנו משתמשים בו, ומציעים אותו בהרצאות שלנו לפעילי הסברה ולסטודנטים יהודים באמריקה, מורכב משתי מילים - גאווה ותיקון (Pride and Progress). יש הרבה במה להתגאות כישראלים, וחשוב להביא את הסיפור הליברלי שלנו איתנו: מההיסטוריה הענפה של ירושלים עד חיי הלילה של תל אביב, מהפיכת ההשכלה הגבוהה לנגישה ולאיכותית ועד לחברה האזרחית התוססת הנאבקת על צדק. אך באותה נשימה, ואולי אפילו לפני כן, לא להתחמק מהדברים שדורשים תיקון: מהעובדה שלמרות שמצעדי הגאווה בת"א הם אירוע בקנה מידה עולמי - אנחנו עדיין רחוקים משוויון זכויות לקהילה הגאה; שלמרות הסטארט-אפים בתחומי האנרגיה, המים והחקלאות - אנחנו אחת המדינות המזהמות ב-OECD; שלמרות שישראל היא מדינה בעימות מתמיד ושאזרחים רבים בה סובלים מחרדה או מפוסט-טראומה - אנחנו מזניחים את מערך בריאות הנפש. וכמובן לא ניתן ולא צריך להתעלם מכך שסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני נראה רחוק מאי פעם. אפשר להתווכח על הגורמים לכל אלו, ולטעון כי אין "פתרונות קסם" לבעיות כמו הסכסוך - אבל כמו שאמרנו בתחילת הכתבה, לנסח את הבעיה חשוב לא פחות מלפתור אותה. צעיר אמריקאי אמר פעם באחת השיחות שלנו, "אני פגשתי המון דוברים ישראלים שכולם ממהרים לספר כמה ישראל נהדרת וכמה הפלסטינים הם רעים, וכבר אין לי כוח לשמוע. אבל ברגע שאתם שמים על השולחן את החסרונות והבעיות של ישראל, ולא מתחמקים מהן, על זה אני מוכן לדבר - ולהקשיב".

ג'ייסון הוא נער בן 18 מניו יורק סיטי. השבוע, באחת ההרצאות שלי על "גאווה ותיקון" ככותרת לסיפור של ישראל הליברלית, ג'ייסון שאל אותי "דיברת ארוכות על ההתרחקות בין ישראל לבין אמריקה הליברלית בשנים האחרונות - ממה זה נובע?" זו שאלה מעולה. לא נוכל להציל את הברית עם אמריקה - שכתבנו עליה ארוכות בכתבה הראשונה בסדרה אם לא נבין את גורמי השורש לסכנות שניצבות בפניה - עליהן כתבנו בכתבה השנייה בסדרה. לכן, את הכתבה הזו נקדיש לשאלה של ג'ייסון מניו יורק. הכי קל להגיד שההתרחקות בין אמריקה הליברלית לבין ישראל היא עניין פרסונלי - שאישיותם וסגנונם של טראמפ, נתניהו, אובמה ומנהיגים נוספים משתי המדינות תרמו להתרחקות. בשעה שלרכיב האישי יש תרומה מסוימת לכך, כשמסתכלים על יחסים בין מדינות חשוב לבחון אותן לעומק, מעבר לאנשים העומדים בראשן. גם מחלוקות מדיניות - למשל בנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני או לדת ומדינה - הן חשובות, בתור ה-"דלק" שמניע את ההתרחקות, אבל הן לא עומדות בפני עצמן. גם אם מחר בבוקר יפרוץ שלום ותהיה הפרדה מוחלטת בין דת למדינה, לישראל עדיין יהיה אתגר משמעותי עם אמריקה הליברלית. אמריקה הליברלית וישראל מתרחקות זו מזו בעיקר בשל ארבעה תהליכי עומק, ארוכי-טווח, שאינם בשליטתו של איש. הראשון בהם הוא אסטרטגי: עם ירידת איום הטרור והעצמאות האנרגטית של ארה"ב, היא אינה מעוניינת במזרח התיכון כמו שהייתה בעבר - ויש לה אינטרסים חשובים במקומות אחרים בעולם, בראשם במזרח אסיה. ישראל, לעומת זאת, נטועה במזרח התיכון, ואינה יכולה להתנתק ממנו - ובשעה שהשאיפה להתנתק מהמזרח התיכון משותפת לכלל המחנות הפוליטיים בארה"ב, השמרנים באמריקה באופן יחסי רואים באיראן או בטרור איום חמור יותר בהשוואה לליברלים. אם נוסיף לכך את העובדה שישראל תלויה בהשקעות זרות ולכן מחזרת אחרי הון זר, כולל הון סיני, ושבגבול הצפוני שלה פרוס הצבא הרוסי ושאיתו היא מתאמת פעילות צבאית בסוריה, אנו רואים שישראל נאלצת להיזהר מעימות גלוי עם שתי היריבות הגדולות ביותר של אמריקה. התהליך השני הוא אידיאולוגי: קרוב לשלושים שנות ניסיונות מו"מ כושלים, אינתיפאדה וסבבי לחימה בעזה הפכו את הציבור הישראלי לסקפטי לגבי השלום. מנגד, ההסתבכות האמריקנית בעיראק ובאפגניסטן והפרות זכויות אדם אמריקניות שנעשו בחסות המלחמה בטרור (כמו חוק הפטריוט) הפכו את הציבור האמריקאי, בעיקר הצעיר, לסקפטי לגבי המלחמה. בפשטות: בישראל עלה ערך הביטחון, ובאמריקה עלה ערך הצדק. התהליך השלישי הוא דמוגרפי: מנהיגים כמו הנשיא ביידן, מנהיג הרוב בסנאט שומר ויו"ר בית הנבחרים לשעבר פלוסי זוכרים את ישראל הקטנה, מוקפת-האויבים, ועדיין רואים בה "אנדרדוג" שלסייע לו הוא הדבר המוסרי. אבל תחלופת הדורות עושה את שלה, והדור החדש של המנהיגים באמריקה כבר לא רואה את ישראל כך. כשהם מסתכלים אל המזרח התיכון, מנהיגים צעירים רואים בישראל מעצמה אזורית, עם הצבא החזק ביותר במזרח התיכון, כלכלה משגשגת ויחסים עם מדינות בכל העולם - ולכן גם מדינה שניתן וראוי לדרוש ממנה לעמוד בסטנדרט גבוה של זכויות אדם. התהליך הרביעי, והחשוב ביותר, הוא הטכנולוגי: אם בעבר כדי ללמוד על ישראל (כמו על כל נושא) היינו תלויים בספריות או במומחים, היום המידע נמצא בגוגל וברשתות החברתיות. ובשעה שספרים ומומחים בדרך כלל יודעים לתת תמונה מאוזנת, עמוסת-פרטים ודקויות, את כלל המורכבות של הסכסוך הישראלי-פלסטיני מאוד קשה להעביר ב-280 תווים בטוויטר, מם בפייסבוק או 30 שניות של סטורי או טיקטוק. החיבור בין ארבעת התהליכים האלה - האסטרטגי, האידיאולוגי, הדמוגרפי והטכנולוגי - מייצר מציאות בעייתית לישראל, בלשון המעטה, וגם "פתרון קסם" לכל סוגיות המחלוקת שעל הפרק לא יטפל בהם. אבל לא אלמן ישראל, וזה שמדובר בתהליכי עומק שאין לאיש שליטה עליהם לא אומר שאין מה לעשות בנוגע לכך - ועל זה נדבר בשבוע הבא.

הסכנות לברית עם אמריקה (חלק שני בסדרת הכתבות "להציל את הברית עם אמריקה") בכתבה הקודמת ענינו על השאלה "מהי הברית עם אמריקה", והצגנו את היקף החשיבות - הביטחונית, המדינית, הכלכלית והחברתית - של יחסי ארה"ב-ישראל. אבל, אם היחסים כל כך טובים וחשובים - מדוע צריך "להציל" את הברית? האם היא בכלל בסכנה? וממה הסכנה הזו נובעת? על השאלות האלה נענה כעת. הדבר הראשון שחשוב לזכור הוא שארה"ב, כמו מדינות מערביות רבות, מפוצלת מאוד מבחינה פוליטית - בין שמרנים לליברלים, בעיקר, המיוצגים על ידי שתי המפלגות הגדולות בארה"ב, הרפובליקנים והדמוקרטים. בעבר ישראל אמנם הייתה נושא שהוא כמעט-בקונצנזוס דו-מפלגתי, זה כבר לא המצב: בשעה שהמפלגה הרפובליקנית ומצביעיה הם תומכים מובהקים של ישראל והיחסים איתם טובים (ויש שיאמרו, טובים מדי), היחסים עם הדמוקרטים הם לא רעים - אבל מורכבים בהרבה. כך, בסקר של מכון YouGov ממאי 2021, עולה כי בשעה ש-59% מהדמוקרטים רואים בסיוע להגנה על ישראל "יעד חשוב" (מאוד או במידת-מה) של ארה"ב, 79% מהרפובליקנים רואים זאת כך. באותו סקר, 26% מהדמוקרטים מזדהים עם הפלסטינים יותר מאשר עם הישראלים ואילו רק 16% מרגישים ההפך (הרוב, 35%, מזדהים עם שני הצדדים במידה שווה). גם לאורך זמן ניתן לראות שחיקה עקבית בתמיכה של הדמוקרטים בישראל - לפי סקר Gallup, אם ב-2012 יותר דמוקרטים תמכו בישראל מאשר בפלסטינים בהפרש של 30%, ב-2022 ההפרש הזה עומד על אחוזים בודדים. לפער בתמיכה הזו יש גם ביטויים מוחשיים יותר: המקרים המובהקים ביותר הם חברי קונגרס שקוראים בפומבי להחרמת ישראל (חלק מחברות ה-Squad, הקומץ השמאלי ביותר של האגף הפרוגרסיבי במפלגה), אבל לא צריך ללכת לקצוות כדי למצוא סימנים מעידים מדאיגים. כך, בזמן שבמבצע "צוק איתן" שמונים סנאטורים הביעו תמיכה בלתי-מסויגת בזכותה של ישראל להגן על עצמה, במהלך מבצע "שומר חומות", 28 סנאטורים דמוקרטים קראו ל-"הפסקת אש מיידית", בהם פוליטיקאים מתונים למדי במפלגה כמו איימי קלובאשר (שקראה לישראל "מגדלור של דמוקרטיה"), ג'ון אוסוף (עיתונאי יהודי ובוגר לימודי ביטחון) ותמי דאקוורת' (טייסת קרב שנפצעה בעיראק). כמפלגה ליברלית, אך טבעי שהמפלגה הדמוקרטית תיעשה ביקורתית יותר כלפי ישראל ככל שזו נעשית שמרנית יותר: רק בחודשים האחרונים ראינו שורה של מחוקקים דמוקרטים, מידידיה הגדולים ביותר של ישראל בקונגרס, מתריעים מפני הכיוון אליו היא הולכת. כך הסנאטור בוב מננדז, שסיכן את הקריירה הפוליטית שלו כשהתעמת עם אובמה על הסכם הגרעין, התריע ששילוב "פוליטיקאים קיצוניים" בממשלה יפגע ביחסים הדו-מפלגתיים; חבר הקונגרס בראד שרמן הצביע מפורשות על השר לביטחון לאומי איתמר בן-גביר כמי שערכיו עומדים בסתירה לערכיה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית; וחבר הקונגרס ג'רי נדלר, זקן היהודים בקונגרס, פרסם מאמר ב-"הארץ" וב-New York Times ובו התריע כי בשעה שיש מקום לרפורמות במערכת המשפט, התוכנית המקודמת כעת לשינוי מערכת המשפט תפגע ביחסים בין המדינות. גם אייב פוקסמן, היו"ר המיתולוגי של הליגה למניעת השמצה, הודיע שלא יוכל להגן על ישראל בארה"ב אם זו תפסיק להיות דמוקרטיה. השינויים בתפיסה של ישראל לא מתקיימים בחלל ריק כמובן. בשעה שמחלוקות בנושאי מדיניות פנים-ישראלית (בעיקר בתחום דת ומדינה, ובשבועות האחרונים - מערכת המשפט) ובזירת החוץ (בעיקר הסכסוך הישראלי-פלסטיני) מניעות את ההתרחקות של אמריקה הליברלית, ההתרחקות הזו קשורה בארבעה תהליכי עומק שעוברת החברה האמריקאית - ועליהם נדבר בכתבה הבאה.

אנחנו מדברים הרבה על כך שהמשימה שלנו בברית הישראלית-דמוקרטית היא "להציל את הברית עם אמריקה", ולפעמים שוכחים שצריך להסביר בכלל מהי הברית הזו - ולמה כל כך חשוב לשמור עליה. לכן, בכתבה הזו ננסה לענות על השאלה הפשוטה אבל החשובה, "למה בכלל ישראל צריכה את ארה"ב"? קודם כל, בתחום הביטחוני: ישראל מקבלת מארה"ב, מדי שנה 3.3 מיליארד דולר לתקציב הביטחון, ועוד 500 מיליון דולר לרכש מיירטים לכיפת ברזל (אגב, מי שהציב את הסכום הגבוה הזה ועיגן אותו עד 2028 היה הנשיא לשעבר ברק אובמה). 3.8 מיליארד דולר בשנה, כמעט 13 מיליארד שקלים, הם כ-13% מסך כל תקציב הביטחון והם מאפשרים לממשלה להשקיע תקציב במקומות אחרים. אבל מעבר לסיוע, ישראל וארה"ב מנהלות שיתופי פעולה ביטחוניים מקיפים: יחידות צבאיות מתאמנות ביחד, מחסני תחמושת נמצאים בישראל לשעת חירום וקהילות המודיעין מחליפות ביניהן מידע, ובכך מסייעות לשתי המדינות להגן על עצמן טוב יותר. גם במישור הדיפלומטי, ישראל מסתייעת מאוד בארה"ב: בראש ובראשונה הווטו האמריקני במועצת הביטחון של האו"ם מגן על ישראל מפני החלטות שיטילו עליה סנקציות; וארה"ב, שיושבת במועצה באופן קבוע, משפיעה על נוסחי ההחלטות לטובת ישראל (שמעולם לא כיהנה במועצת הביטחון). בנוסף, מדינות רבות יודעות ש-"הדרך לוושינגטון עוברת בירושלים" ומשקיעות בטיפוח יחסיהן עם ישראל כדי להתקרב להנהגה האמריקאית: לא לחינם מדי שנה מגיעים מנהיגים זרים ממדינות אחרות לכנס איפא"ק, לדבר בשבחה של ישראל. ולבסוף, אי אפשר לדבר על ארצות הברית בלי לדבר על התרומה המכרעת שלה להסכמי השלום, ממצרים דרך ירדן ועד הסכמי אברהם. שלישית, לארה"ב יש תרומה כלכלית אדירה לישראל: הייצוא הישראלי לארה"ב עמד בשנת 2021 על 18.7 מיליארד דולר (והייבוא מארה"ב היה קטן משמעותית - 12.8 מיליארד דולר). ב-2019, שנת שיא התיירות בישראל, 21% מהתיירים היו אמריקאים, וגם ענף ההייטק כמובן תלוי בכלכלה האמריקאית - ביכולת לגייס הון, למכור מוצרים ושירותים ולשתף פעולה עם חברות הטכנולוגיה בסיליקון וואלי. רביעית, ואולי החשוב מכל, לקשר ההדוק עם ארה"ב יש תרומה משמעותית לחברה ולדמוקרטיה הישראלית: ארגונים יהודיים תורמים מאות מיליוני דולרים בשנה לעמותות ולארגונים בישראל, מכל מגזר ומכל הקשת הפוליטית, ובכך תורמים ליצירת חברה אזרחית מגוונת ותוססת יותר. גם מאבקים אזרחיים בישראל, כמו הפנתרים השחורים או MeToo, קיבלו השראה ממאבקים דומים בארה"ב. אלו הן רק דוגמאות מעטות לעומק של מערכת היחסים בין המדינות, ולתרומה של ארה"ב לישראל. כמובן שגם ארה"ב עצמה מרוויחה מכך (ועוד נכתוב על כך בהמשך), אבל בשעה שארה"ב תסתדר בלי הברית שלה עם ישראל, לישראל יהיה קשה מאוד בלי ארה"ב - והיא תתקשה מאוד לשמור על עוצמתה ושגשוגה. בכתבה הבאה: האם באמת הברית עם אמריקה בסכנה?

גם למיעוט יש חשיבות: איך מציגים את ישראל הליברלית - כשהממשלה שמרנית? השבוע הושבעה ממשלת ישראל ה-37, שנבחרה כדת וכדין. אנחנו מקווים שהיא תפעל נכון בנושאים שאינם בלב המחלוקת בישראל, כמו משבר האקלים ובריאות הציבור, אך כמי שמאמינים בערכים ליברליים - הפרדת דת ומדינה, שוויון מגדרי, זכויות הקהילה הגאה, שותפות יהודית-ערבית והתקדמות מדינית - אין לנו הרבה ציפיות מהממשלה הזו. הממשלה וחבריה יישפטו לפי החלטות ומדיניות אבל אנחנו מודאגים כבר מעכשיו. אחת השאלות שנשאלות הכי הרבה פעמים בהרצאות שאנחנו מעבירים היא איך אפשר להציג את ישראל הליברלית, עם ממשלה כל כך שמרנית? ישראלים שואלים, ואפשר לגמרי להבין אותם, איך הברית הישראלית-דמוקרטית טוענת שישראל מחזיקה בערכים משותפים עם המפלגה הדמוקרטית - מחויבות לשלום, לצדק מגדרי ולחופש דת - כשהממשלה הנבחרת לא מחויבת אליהם? אמריקאים שואלים, ואפשר לגמרי להבין אותם, האם לא הגיע הזמן להרים ידיים ולוותר? התשובה שלנו טמונה בגרף שאתם רואים בתמונה - אלה תוצאות הבחירות לנשיאות ארה"ב ב-2016. כזכור לנו, דונאלד טראמפ ניצח בענק - עם 306 אלקטורים, לעומת 232 אלקטורים בהן זכתה יריבתו הילארי קלינטון. לידידינו בארה"ב אנחנו מראים את השקף הזה ושואלים שאלה אחת: מישהו מכם ויתר? מישהו מכם ראה את תוצאות הבחירות ואמר, "אוקיי, אמריקה אבודה, הגיע הזמן להוציא דרכון קנדי"? ברור שלא. כל אמריקאי שאנחנו מדברים איתו משיב בשלילה, ובצדק: אמריקה הליברלית, המחויבת לערכים הליברליים, אמנם הפסידה ב-2016, אבל גם למפסיד יש חשיבות - הליברלים באמריקה יצאו לרחובות, עדכנו את עמדותיהם, ריעננו את השורות והתארגנו פוליטית. אחרי הרבה עבודה קשה, הם גם ניצחו. הדבר נכון גם לגבי ישראל: המחנה הליברלי חטף מכה בבחירות האלה, אבל זה לא אומר שהוא הוכרע סופית - לחברה האזרחית, לעמותות, למגזר העסקי ולאנשים פרטיים עדיין יש כוח להשפיע, גם אם הם המיעוט. למעשה, התפקיד שלהם חשוב במיוחד כאשר הם נמצאים באופוזיציה. גם אם הממשלה הנבחרת מייצגת את רוב ישראל (ולא בטוח בכלל שרוב ישראל תומכים במדיניות השמרנית שלה, בעיקר בנושאי נשים ולהט"ב) זה לא אומר ש-"ישראל אבודה". זה אומר שעבודה רבה מצפה למחנה הליברלי בישראל, אבל בדיוק בשביל זה אנחנו פה - כדי לחבר בינו לבין מקבילו בארה"ב, כדי שיוכלו ללמוד זה מזה ולהיות טובים יותר, ביחד.

זו תקופת בחירות: בארה"ב, ה-MAGA Republicans מבקשים לבטל את כל ההישגים של העשורים האחרונים, כשהפיכת רו נ' וויד היא רק ההתחלה. הם משתפים פעולה עם לוביסטים של אינטרסים מיוחדים, כדי להיאבק במטרות ליברליות כמו פעולת אקלים ובקרה על נשק, באותה שעה שבה הם מפיצים שקרים על תוצאות הבחירות האחרונות. בישראל, המחנה השמרני מאתגר כל התקדמות שנעשתה בידי הממשלה הנוכחית (בראש ובראשונה השותפות היהודית-ערבית ההיסטורית), ובמקביל מקדמים את האג'נדה המיזוגנית, ההומופובית והגזענית שלהם. המטרה שלהם ברורה: להרוג כל סיכוי לשלום וליציבות בישראל ובינה לבין הפלסטינים. זו הסיבה שאנחנו, ליברלים ופרוגרסיבים מישראל ומארצות הברית גם יחד, חייבים לשתף פעולה. באמצעות החלפת רעיונות ושיטות אנחנו בונים ברית, מחויבת לערכים ולאג'נדות ליברליות, ובכך הופכים את ישראל ואת ארה"ב לחברות טובות יותר, חופשיות יותר וצודקות יותר. בכדי לבנות את הברית הזו, אנחנו בברית הישראלית-דמוקרטית, יחד עם שותפינו מהציונים הפרוגרסיביים של קליפורניה (PZC), השקנו שני דיאלוגים ישראליים-אמריקאיים: דיאלוג אלימות במשפחה ואלימות מינית, בהשתתפות חמש מומחיות מהחברה האזרחית בישראל ובארה"ב, במהלכו דנו בדרכים להתמודד באתגרים הכואבים האלו - שפוגעים בכל קהילה. דיאלוג שיתוף פעולה בתחום המים, בהשתתפות שישה נבחרי ציבור (ארבעה מקליפורניה, שניים מישראל) ושתי עמותות סביבתיות מישראל המחויבות לשלום ולקיימות., במהלכו החלפנו רעיונות על הגברת שיתוף פעולה בין-קהילתי בכל הנוגע בהיערכות לסכנה החמורה ביותר של זמננו. אנחנו יודעים שסיפורים מחברים אנשים, ולכן אנחנו ממשיכים לספר את הסיפור של ישראל הליברלית: •חלקנו את הסיפור של ישראל הליברלית עם צעירים פרוגרסיבים מכל רחבי אמריקה, מקליפורניה דרך ויסקונסין ועד ניו יורק. אנחנו מספרים את הסיפור על ההתקדמות שעשתה ישראל - ועל הדרך שעוד נותרה לה לעבור בדרך להיות חברה טובה, חופשית וצודקת יותר. •דיברנו עם ישראלים - משרתי ציבור, תלמידי תיכון ואקטיביסטים - על החשיבות של שותפות ישראלית-דמוקרטית, על הערכים המשותפים שלנו, ועל איך אנחנו, ליברלים משתי המדינות, יכולים וצריכים לשתף פעולה. •העברנו סדנאות דיפלומטיה ציבורית לפעילים פרו-ישראלים, ונתנו להם ידע על הערכים של פרוגרסיבים באמריקה וכלים לשיתוף הסיפור הישראלי איתם. •פרסמנו בתקשורת המיינסטרים, כולל שבעה מאמרי דעה בוויינט, שלושה ב-Times of Israel (כולל מכתב פתוח לחברת הקונגרס אוקסיו-קורטז) ונייר במכון למחקרי ביטחון לאומי. בסך הכל, למעלה מ-500 ישראלים ואמריקאים השתתפו בסדנאות שלנו והקשיבו לסיפור שלנו - וזו רק ההתחלה. כברית, אנחנו יודעים שאפשר להשיג שינוי רק אם עובדים ביחד. בגלל זה הרחבנו את שיתופי הפעולה שלנו: בנינו שיתופי פעולה רשמיים עם שישה ארגונים מישראל ומארה"ב, כולם מחויבים לשלום ולצדק, ושותפויות עם עוד עשרות ארגונים ואקטיביסטים. קידמנו את החשיבות של אג'נדות ליברליות כחלק מיחסי ארה"ב-ישראל מול נבחרי ציבור: נפגשנו עם יו"ר ועדת החוץ והביטחון, חה"כ רם בן ברק; עם יו"ר ועדת חוק, חוקה ומשפט, חה"כ הרב גלעד קריב; ועם חמישה חברי כנסת נוספים, המייצגים ארבע מפלגות המקדמות אג'נדות ליברליות. בנינו צוות נהדר: גייסנו שני מתנדבים, שפועלים כאנליסט קהילות וכיוצרת תוכן; והוספנו ארבעה אקטיביסטים לוועד המנהל שלנו, כל אחד מהם מומחה בתחומו. עם ראש השנה העברית החדשה, זה זמן טוב להביט בגאווה על ההישגים שלנו - אבל לא פחות חשוב, להיערך לצעדים הבאים שנקדם למען שותפות ישראלית-דמוקרטית שמבוססת על הערכים המשותפים שלנו. נשתף את הסיפור של ישראל: בשבועות הקרובים נוביל דיאלוג עם סטודנטים מ-Virginia Tech (פרטים בקרוב!), וכבר עכשיו אנחנו בשיחות הכנה עם קמפוסים בניו יורק, בקולורדו, באריזונה ובמקומות נוספים! נבנה את הברית: עד דצמבר נשלים את הקמת הוועד הנהל, נרחיב את הצוות שלנו ונבנה שותפויות חדשות עם ארגונים חדשים, בישראל ובארה"ב. נוביל דיאלוגים חדשים: בחודשים הקרובים נערוך שיחות-המשך על שיתוף פעולה בתחום המים ובמאבק באלימות מגדרית יחד עם שותפינו מהציונים הפרוגרסיביים של קליפורניה. במקביל, בשבועות הקרובים נוביל דיאלוג על חופש דת בישראל יחד עם שותפינו מהאג'נדה היהודית של ניו יורק (NYJA). ב-2023, נערוך לא פחות משישה דיאלוגים פרוגרסיביים, אחד על כל אחת מאג'נדות הליבה שלנו- שינויי אקלים, שוויון מגדרי, בריאות הנפש, הקהילה הגאה, חופש דת ושלום ישראלי-פלסטיני. אבל אנחנו לא יכולים לעשות את כל זה לבד - ואנחנו זקוקים לעזרתכם ולעזרתכן! אם אתם מאמינים שליברלים ופרוגרסיבים מארה"ב ומישראל יכולים וצריכים לעבוד ביחד כדי ליצור חברות טובות, חופשיות וצודקות יותר, אתם יכולים לתמוך בברית הישראלית-דמוקרטית אם: תשתתפו בדיאלוג: כתבו לנו אם אתם רוצים להשתתף באחד מהדיאלוגים הבאים שלנו, או שתיזמו אחד חדש! תזמינו אותנו לשיחה: על הסיפור של ישראל הליברלית; על שותפות ישראלית-דמוקרטית והערכים המשותפים; סדנת דיפלומטיה ציבורית; או על כל נושא אחר. עקבו אחרינו ברשתות החברתיות, והפיצו אותנו. זו הייתה שנה פורייה, ואנחנו מסתכלים אחורה בגאווה - וקדימה בהתרגשות! בשם הברית הישראלית-דמוקרטית, הצוות, הוועד, השותפים והחברים, אנחנו מאחלים שזו תהיה שנה של הצלחה, שמחה, בריאות ושלום. שנה טובה ומתוקה! רותם אורג, מייסד הברית הישראלית-דמוקרטית

(פורסם במקור ב-Ynet) חודש לפני הבחירות לכנסת: בשבוע האחרון נחשפו שני מקרים שבהם מחוקקים דמוקרטים בכירים הזהירו מקביליהם בישראל מפני שילוב "גורמים קיצוניים" כדבריהם בממשלות עתידיות, לעתים תוך התייחסות ספציפית לחה"כ איתמר בן גביר. את האזהרה הראשונה חשף העיתונאי ברד רביד כשפרסם כי יו"ר ועדת החוץ של הסנאט, רוברט מננדז (דמוקרט מניו ג'רזי), התריע בפני יו"ר האופוזיציה בנימין נתניהו כי שילוב חה"כ בן גביר בממשלתו יפגע ביחסים הדו-מפלגתיים של ארה"ב עם ישראל. האזהרה השנייה הגיעה מהטוויטר, כאשר חבר הקונגרס בראד שרמן (דמוקרט מקליפורניה) צייץ כי הוא קורא למנהיגים ישראליים "מכל הקשת הפוליטית" להחרים "קיצונים כמו בן גביר", בטענה שערכיהם עומדים בניגוד לערכיה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית וש-"קיצונים" (כך במקור) מעין אלו יפגעו ביחסי ארה"ב-ישראל. לפני שננתח יותר לעומק, שווה להתעכב על זהותם של השניים: מננדז נחשב לסמן הניצי של המפלגה הדמוקרטית ולידיד ותיק של ישראל; שרמן אמנם חבר בשדולה הפרוגרסיבית אבל הדבר לא הפריע לו לפעול ארוכות למען ישראל בקונגרס (כולל הגדלת הסיוע הכספי והעברת השגרירות לירושלים) ואף נתמך בידי הממסד הפרו-ישראלי לכהן כיו"ר ועדת החוץ של הקונגרס עם עזיבתו של אליוט אנגל (שהודח בפריימריז בניו יורק ב-2020). שניהם, מננדז ושרמן, התנגדו להסכם הגרעין עם איראן ומננדז גם סיכן את הקריירה הפוליטית שלו בעימות פומבי עם הנשיא-דאז אובמה בנושא זה. מה משמעות האזהרה? ניתן לפרש אותה כאיום, כניסיון אמריקאי לנהוג בישראל כמדינת חסות שניתן להתערב במערכת הפוליטית שלה. להבנתי, וציוץ של שרמן מחזק זאת, הכוונה היא אחרת: מננדז ושרמן רואים את המגמות והתהליכים שקורים אצלם בבית, ובראשן התחזקות האגף הפרוגרסיבי שבחלקים ממנו היחס לישראל נע בין חוסר-סבלנות (כי לשיטתם ישראל, בשליטתה בשטחים, לא עומדת בערכים המצופים מבעלת ברית משמעותית) לבין עוינות של ממש. עוד מגמה פנים-אמריקאית היא ההתחזקות של כוחות פופוליסטיים בתוך ארה"ב, שפועלים נגד המוסדות ומשתפים פעולה עם תומכי עליונות-לבנה - ולמרות כל ההבדלים בין המדינות, הבדלים שמחוקקים שבקיאים במדיניות חוץ כמו מננדז ושרמן מבינים, הם מותחים קו בין מה שמכונה MAGA Republicans לבין "גורמים קיצוניים" בישראל. בראייתם, מננדז ושרמן הם החברים שמנסים לשכנע את ישראל לא לעלות על ההגה אחרי שזו שתתה יותר מדי. האזהרה של מננדז ושרמן מגיעה, לדברי האחרון, כי חברים אומרים אמיתות קשות כשיש צורך - ודווקא בתור נציגי האגף הפרו-ישראלי המובהק של המפלגה הדמוקרטית, מננדז ושרמן מעריכים שיש צורך. מננדז ושרמן יודעים שעם כל אתגריה ישראל היא מדינה דמוקרטית, עם בתי משפט עצמאיים ותקשורת חופשית, שמיעוטים בה הם אזרחים שווי זכויות ושעשתה בשנים האחרונות צעדים משמעותיים בתחומים כמו פלורליזם דתי, שוויון מגדרי ומאבק בשינויי האקלים. הם גם יודעים שיהיה להם קשה מאוד "להגן" על ההישגים האלו אם בממשלה הבאה ישולבו אותם "גורמים קיצוניים", שבראייתם הם בני-דמותם הישראליים של הצועדים בשארלוטסוויל, מכחישי תוצאות הבחירות והמסתערים על גבעת הקפיטול. בשדולה הפרוגרסיבית בקונגרס חברים כמה וכמה מחוקקים שמזדהים כ-"ציונים פרוגרסיביים", שטוענים שניתן לתמוך בערכים כמו צדק וזכויות אדם ובמקביל לחזק את השותפות עם ישראל - ולמעשה, שבתור דמוקרטיה שנמצאת בתהליך שיפור מתמיד, לתמוך בישראל הוא הדבר הפרוגרסיבי לעשות. מחוקקים צעירים כמו חברי הקונגרס ריצ'י טורס (ניו יורק), שונטל בראון (אוהיו) ומי שבסבירות גבוהה יצטרף אליהם בנובמבר, מקסוול פרוסט (פלורידה) הם שותפים יקרים מפז לישראל, שכדי לשמור על מעמדה הדו-מפלגתי באמריקה חייבת לתחזק קשר עם ציונים פרוגרסיביים. ישראל יכולה לעזור לאותם ציונים פרוגרסיביים אם תוכיח שהיא פועלת לשילוב מלא של ערביי ישראל בחברה, להבטחת חופש דת לכולם, לשיפור השוויון המגדרי וכמובן לחתירה לשלום עם הפלסטינים (גם כאשר הוא רחוק מאוד). ישראל גם יכולה להקשות מאוד על בעלי בריתה במפלגה הדמוקרטית, ממננדז ושרמן ועד טורס ובראון, אם תקדם חקיקה ומדיניות המנוגדים לכל אלו. יחסי ישראל והמפלגה הדמוקרטית - לא רק מפלגת השלטון באמריקה אלא גם המפלגה שזוכה לתמיכת רוב אזרחי אמריקה, רוב צעירי אמריקה ורוב יהודי אמריקה - נמצאים במשבר. העמקת השבר תסכן את הברית האסטרטגית של ישראל וארה"ב, באופן שעשוי לפגוע בכך היבט של חיינו כאן בארץ - מהסיוע הביטחוני לצה"ל ועד ההשקעות הזרות שמניעות את קטר ההייטק. ישראל היא מדינה ריבונית שמקבלת החלטות בעצמה (וטוב שכך) אבל כשידידיה הגדולים אומרים לה שהיא שיכורה, אולי כדאי שתזמין מונית.

"אחרי מאות שנים בגלות, ישראל היא חוף המבטחים של העם היהודי, שהיה ובמידה רבה הוא עדיין קבוצת מיעוט נרדפת. כפרוגרסיבי זה דבר שאני מאוד גאה לתמוך בו ולעזור לשמרו." במילים אלו מקסוול אלחנדרו פרוסט, המועמד הדמוקרטי לקונגרס מטעם המחוז העשירי של פלורידה, פותח את נייר המדיניות שלו שפורסם השבוע ב-Jewish Insider. בשעה שכארגון ישראלי אנחנו לא מתערבים בבחירות בארה"ב, שכן אנחנו מכבדים את הריבונות של העם האמריקאי לבחור את מי שיבחרו לכל תפקיד, אנחנו מרגישים מחויבים להעמיק במילים האלו, שנכתבו בידי מי שכנראה יהיה חבר הקונגרס הצעיר ביותר ב-3 בינואר. ציונים פרוגרסיביים? כן, הם קיימים פרוסט משמיע קול נדיר במחוזותינו: שציונות היא, במהותה, אידיאולוגיה פרוגרסיבית. ציונית היא האמונה שהעם היהודי שנרדף במשך מאות שנים זכאי לחיות במדינה עצמאית, בטוחה, דמוקרטית ושוחרת שלום. בקיצור, הוא אומר שלישראל יש זכות להתקיים. באותה נשימה, ציונות פרוגרסיבית (או ציונות ליברלית, המושג שאנחנו מעדיפים) מוסיף מרכיב נוסף לכך: לישראל יש זכות להתקיים, וזה לא פוגע בזכותם של הפלסטינים לחיות בחופש, כבוד ושלום. האמונה הזו היא ערך ליבה של הברית הישראלית-דמוקרטית אבל היא גם מוצאת מקום בהצהרתו של פרוסט, שמתחייב להבטיח שישראלים ופלסטינים יוכלו לחיות אלו לצד אלו, חופשיים מאימת המלחמה. ופרוסט הוא לא לבד - יש הרבה מאוד שחולקים את דעותיו (ואת דעותינו), שלא רואים סתירה בין תמיכה בזכותה של ישראל להתקיים ולהגן על עצמה לבין התנגדות למדיניות ישראלית שפוגעת בסיכויים לשלום ומערערת את היציבות. למעשה, לא רק שאלו לא סותרות זו את זו אלא הן הולכות יד ביד: צדק הוא ערך ליבה ביהדות וכל אחד מהאבות המייסדים של ישראל, מהרצל ועד ז'בוטינסקי, חלם על שותפות יהודית-ערבית ועל שלום יהודי-ערבי. עשורים לאחר מכן, הגיע הזמן שאנחנו - ציונים פרוגרסיביים וציונים ליברליים - נגשים את החלומות שלהם.

זה היה שבוע היסטורי בעבור ארצות הברית: למרות שהוא לא קרוב לתכנית האקלים המקורית של הנשיא ביידן, האחרון חתם על החוק שיהווה את השקעת האקלים השאפתנית ביותר בהיסטוריה של ארה"ב - ושל העולם. בחוק הזה אין את כל הרכיבים הדרושים, ובמקומות מסוימים הוא אפילו מרחיב את השימוש בדלקי מאובנים, הממשל האמריקאי ישקיע עשרות מיליארדי דולרים באנרגיה מתחדשת, ברכבים חשמליים, בצדק סביבתי וברפורמה בחקלאות. זה רחוק מלהיות מספיק, אבל זה צעד גדול בכיוון הנכון. צעד גדול נוסף נעשה השבוע, אבל בהקשר אחר לגמרי: ביום ראשון, הברית הישראלית-דמוקרטית והציונים הפרוגרסיביים של קליפורניה הובילו פאנל על אלימות במשפחה ואלימות מינית: פתרונות מישראל ומארה"ב. אלימות מגדרית יכולה לפגוע בכל אחד בכל מקום, והקורונה רק הפכה הכול לגרוע יותר. ובשעה שזה אמנם צעד קטן אל הצעד, הפאנל עצמו - בין-לאומי, בין-דורי, בין-גזעי ובין-דתי - הוא צעד משמעותי לחיזוק יחסי ישראל והדמוקרטים. התאספות של מומחיות מישראל, מקליפורניה ומוורמונט כדי לשתף את הניסיון, הידע והרעיונות שלהן לא רק תהפוך את החברות שלנו לטובות יותר אלא גם תחזק את המחויבות המשותפת שלנו לצדק מגדרי. אנחנו רוצים להודות ליעל שרר, מייסדת ומנהלת הלובי למלחמה באלימות מינית; נעמי טאקר, מנכ"לית "שלום בית"; אנילה עלי, יו"ר ונשיאה של American Muslim and Multifaith Women’s Empowerment Council; ומירה וואנס, סטודנטית ויו"ר-שותפה של MiddSafe, קו חם סטודנטיאלי לתמיכה בשורדות, על שהקדישו את הזמן והמומחיות שלהן, וכן לקיומי קוואלסקי, חברת וועד מנהל ב-PZC ויו"ר-שותפה של Jewbian Princes, על שתיאמה וניהלה את הפאנל. אנחנו מצפים להמשך שיתוף פעולה איתן וביניהן, כחלק מהמאבק שלנו לחברות טובות יותר, חופשיות יותר וצודקות יותר, בישראל ובארה"ב.

לא רציתי לכתוב את הפוסט הזה - רציתי לכתוב על הפאנל האמריקני-ישראלי שלנו למאבק באלימות במשפחה ובאלימות מינית, שיקרה בשבוע הבא (14 באוגוסט, 8 בערב שעון ישראל). לצערי, אחרי כמה ימים של איומים, נגררנו לעוד סבב הסלמה. הברית הישראלית-דמוקרטית מאחלת לסיום מהיר של המבצע עם כמה שפחות נפגעים - ויש לנו כמה דברים שחשוב לומר: ראשית, והחשוב מכל, כל אובדן חיים של חף מפשע הם טרגדיה, ואנחנו מצרים עליהם. צה"ל עושה כל מה שביכולתו - הסתמכות על מודיעין, היצמדות לדין הבינלאומי, שימוש בתחמושת מדויקת וכו' - כדי למזער את הפגיעה באזרחים. כאשר ארגוני טרור כמו הג'יהאד האסלאמי פועלים מתוך אוכלוסייה אזרחית, הם מנצלים באופן ציני את האוכלוסייה שלהם ומשתמשים בהם כמגן אנושי - פשע מלחמה. שנית, חשוב להבחין בין יכולות וכוונות: לא נכחיש שישראל הרבה יותר חזקה מכל ארגון טרור בעזה, הן בהתקפה והן בהגנה (וראו הפסקה הבאה על כיפת ברזל). אבל Strong doesn't mean wrong: כשמדובר בכוונות, ברור לחלוטין מי ה-wrong פה: הג'יהאד האסלאמי יורה בלי לכוון לעבר אזרחים ישראלים בשעה שחייליו מסתתרים בבתי ספר ובמסגדים, ואילו ישראל מכוונת לפגוע אך ורק בפעילי ג'יהאד אסלאמי, ולא בחמאס ששולט ברצועת עזה (ובטח שלא באזרחים). ולבסוף, כיפת ברזל - היא מצילה חיים, פשוטו כמשמעו. כאשר היא מיירטת רקטות שנורו לעבר אזרחים ישראלים היא מגינה על יהודים וערבים כאחד - ובכך מאפשרת לממשלה לנהל את הלחימה עם לחץ ציבורי מינימלי. זה מאפשר לצה"ל להיות מדוד ומתון, ובכך - כיפת ברזל מצילה חיים גם של פלסטינים. מלחמה היא גיהינום, לכולם. אנו נושאים תפילתנו לשלום.

אלימות במשפחה ואלימות מינית הן מגפות לכל דבר ועניין: הן נפוצות הרבה יותר ממה שהיינו רוצים להאמין, הן יכולות לפגוע בכל אחד ואחת, בכל מקום ובכל זמן; והן עשויות להיות קטלניות. שנתיים וחצי של מגפת הקורונה רק החמירו את המצב. במשך זמן הברית הישראלית-דמוקרטית דנה עם שותפינו מהציונים הפרוגרסיביים של קליפורניה (PZC) איך להתמודד עם האתגר הקריטי הזה, ואחרי חודשים של הכנות אנחנו גאים ומתרגשים להודיע שב-14 באוגוסט נערוך פאנל בהשתתפות כמה מהמומחיות המובילות בישראל ובארה"ב, כדי לדון ברעיונות ובשיטות למאבק על הזכות הבסיסית ביותר: הזכות לביטחון. הדוברת הראשית של הפאנל יעל שרר, מייסדת הלובי למאבק באלימות מינית; הפאנליסטיות נעמי טאקר, מנכ"לית שלום בית, אנילה עלי יו"ר ונשיאה של AMMWEC, ומירה ואנס, סטודנטית ויו"ר-שותפה של קו חם סטודנטיאלי לתמיכה בשורדות, הן כולן מומחיות בתחומן. יחד עם מנהלת הפאנל קיומי קוואלסקי, חברת וועד ה-PZC ומייסדת-שותפה של Jewbian Princess, אנחנו נתאר את האתגרים, כולל הדמיון והשוני בין ארה"ב לבין ישראל, ונראה מה אנחנו יכולים ללמוד אלו מאלו. חברה שנכשלת מלהגן על עצם הביטחון של חבריה, ובמקרה הזה בעיקר של חברותיה, היא לא חברה צודקת. זו האחריות שלנו, כישראלים וכאמריקאים שמחויבים לשוויון מגדרי, להיאבק על שינוי - ואנחנו חזקים יותר כשאנחנו ביחד. להרשמה - https://bit.ly/3yCmVaQ Cosponsored By: Shalom Bayit, AMMWEC, Jewbian Princess and the Lobby Against Sexual Violence