ישראל הולכת לבחירות. שוב.
אנחנו לא רוצים לכתוב על הבחירות: עוד תילי-תילים של טורים ודיווחים ייכתבו עליהן, על הסיבות להן ועל ההשלכות האפשריות שלהן. יש הרבה סיבות להיות מודאגים מהבחירות, ולו רק מעצם קיומן - מערכת בחירות חמישית בשלוש שנים מעידה על חברה לא יציבה ומערכת שלטונית לא מתפקדת - אבל אנחנו בוחרים להתמקד דווקא בסיבה להיות אופטימיים.
בקואליציה הזו - שהייתה ועדיין יש לנו הרבה ביקורת עליה - ישבה, לראשונה כשותפה מלאה, מפלגה ערבית. לראשונה מקום המדינה, מפלגה המייצגת את אזרחי ישראל הערבים - 21% מהאוכלוסייה - ישבה סביב שולחן קבלת ההחלטות. הם זכו בנגישות למשאבים ולכוח, ולשאת באחריות שמגיעה עם כוח. הם יכלו להביא תוצאות עבור הציבור שלהם ובמקביל נאלצו להתפשר על דברים שהיו חשובים לשותפיהם היהודים.
מנסור עבאס הוא שמרן ואסלאמיסט. הברית הישראלית-דמוקרטית היא ארגון ציוני-ליברלי. אין לנו אשליות לגבי דעותיו של עבאס, ויש לנו הרבה נקודות מחלוקת איתו ועם מפלגת רע"ם. אבל עצם החלטתו להשתתף כשותף מלא בממשלה הייתה תקדימית - ופתחה את הדלת לשותפות עתידית כזו. רק העובדה הזו לבדה היא ראויה להערכה: ההכרה בכך שלא נגזר על יהודים וערבים בישראל לחיות ביחד אלא נועדנו לחיות ביחד היא צעד ראשון בדרך לחברה טובה יותר.