Search Results

ה השבוע השלישי והאחרון שלי בסן דייגו, קליפורניה. התכנית שאני משתתף בה, מכון האנסן למנהיגות, היא אחת החוויות המעשירות והמעצימות שזכיתי לחוות, ואני יכול לכתוב עליה במשך שעות. בינתיים, יש שיעור אחד שאני רוצה לחלוק: שהתיאוריה מאחורי המשימה שלנו, לפיה שיתופי פעולה בין ליברלים בישראל ובארה"ב הם אפשריים כשהם מבוססים על ערכים משותפים, הוכיחה את עצמה. הייתה לי ההזדמנות לדבר עם עשרות מנהיגים מקליפורניה בשלושת השבועות האחרונים, מהחברה האזרחית, מהאקדמיה ומהפוליטיקה. לא שאלתי ישירות אבל לפי שיחותינו הם כולם מהצד הליברלי של המפה. רובם המכריע לא מתעניין ביחסים בינלאומיים ובפרט לא בישראל, ובשעה שלפעמים היו להם שאלות על מדיניות ספציפית, ביקור ביידן או על הקיפאון המדיני, ישראל פשוט לא תפסה חלק מרכזי בתשומת הלב שלהם. שיחות על טרור, רקטות או הגרעין האיראני פשוט היו חסרות טעם - אבל כאשר נושאים "אזרחיים" עלו, בפרט כאלה הקשורים לערכים ליברליים, שיחה אמיתית החלה להיווצר. המקבילים שלי מארה"ב התלהבו לשמוע על מדיניות ההפלות של ישראל, על המאבק לשוויון זכויות לקהילה הגאה ועל איך אפשר למסגר שינויי אקלים כאתגר ביטחון לאומי במדינה שמתמודדת עם איומים צבאיים וסמי-צבאיים. החלפנו רעיונות ושיטות בנוגע להעלאת מודעות לבריאות הנפש, שמשפיעה על כמעט כל אתגר אחר; על המאבק לחופש דת ולחופש מדת; ועל "החיים עצמם" - חינוך, בריאות ודיור - על חשיבותם לחברה חופשית וצודקת. וכן, דיברנו על הסכסוך - מזווית ביקורתית, מקיפה ומורכבת, שמבקשת להבין ולא רק "לפתור". זה לא הימנעות משאלות קשות, או התעלמות מהמחלוקות בינינו, או Pinkwashing או Greenwashing - זו התמקדות בערכים המשותפים שלנו, שהם היסוד לכל דבר שאנחנו עושים. אם אנחנו רוצים לבנות בניינים אנחנו חייבים להשקיע ביסודות - אותו הדבר לגבי גשרים. בימים האחרונים סיכמנו את הפרטים לדיאלוג הבא שלנו, גשר נוסף בין ליברלים בשני צידי האוקיינוס - ובשעה שעדיין אי אפשר לשתף את כל הפרטים אנחנו יכולים לומר שיש סיבה מצוינת לסמן את ה-14 באוגוסט ביומנים שלכם!

מכל התמונות של ביקור ביידן, זו התמונה שאני אזכור - נשיא ארצות הברית, האדם החזק בעולם, כורע ברך בפני ניצולות שואה, מקשיב לסיפורים שלהן ומבטיח שלא ייתן לזוועות העבר לחזור על עצמן. מתי בפעם האחרונה ראיתם את נשיא ארצות הברית כורע ברך? אין פוליטיקאי בארה"ב שמכיר יותר טוב את ישראל, אתגריה והצרכים שלה מאשר ג'ו ביידן. ביקורו בימים האחרונים הוא הוכחה למחויבות שלו - ושל ארצות הברית - לביטחון ולשגשוג של ישראל, ולעצם קיומה כמדינה יהודית-דמוקרטית. היו הרבה תוצאות חיוביות לביקור, אבל אנחנו נרצה להתמקד בשתיים מהן: החתימה של ביידן ושל ראש הממשלה לפיד על מזכר שיעצים את שיתופי הפעולה בתחומי טכנולוגיה, בריאות והגנת הסביבה, והמחויבות של המנהיגים להבטיח "חופש, דמוקרטיה ושגשוג" לכל תושבי האזור. הראשון יחזק את יחסי ארה"ב-ישראל בכל הנוגע לאג'נדה אזרחית, החיונית לתחרות האסטרטגית של ארה"ב עם סין; ליכולת שלנו לזהות ולהתמודד עם המגפה העולמית הבאה; ולהבטיח את הישרדות המין האנושי על כדור הארץ. השני מבטיח שאנחנו לא שוכחים שלמרות שפתרון לא נראה סביר בשנים הקרובות, אנחנו עדיין מחויבים לשלום ישראלי-פלסטיני. בריאיון עם יונית לוי, לאחר שנשאל על הקולות במפלגה הדמוקרטית הקוראים להגביל את שיתוף הפעולה עם ישראל, הנשיא השיב ש-"הם מעטים והם טועים". הוא הבהיר שישראל היא חברה ושותפה של ארה"ב, ושהוא לא רואה תרחיש שבו מפלגתו מתרחקת מישראל. בשעה שהוא צודק, החלק האחרון של דבריו לא מובטח אלא תלוי בעשייה שלנו: זו האחריות שלנו, כישראלים ליברלים, להבטיח שהמפלגה הדמוקרטית לא מתרחקת מישראל - ולהפך. להרחיב את שיתופי הפעולה שלנו בתחומי האקלים, הבריאות והטכנולוגיה זו דרך אחת לכך. התחייבות לשלום וקידום צעדים בוני אמון, מה שישראל עשתה, זו דרך נוספת. גם בניית קואליציות של ליברלים בישראל ובארה"ב, אקטיביסטים, עמותות ומנהיגים, שזה בדיוק מה שהברית הישראלית-דמוקרטית עושה - ואנחנו מבטיחים שיש למה לחכות!

זו הפעם הראשונה שאני בארצות הברית מאז שהקמתי את הברית הישראלית-דמוקרטית. כרגע אני בסן דייגו, קליפורניה, משתתף במכון האנסן למנהיגות מטעם אוניברסיטת סן דייגו. השיעור הראשון שלנו נקרא "דמוקרטיה באמריקה" - ובשעה שציפיתי למבוא למערכת השלטונית האמריקאית, בפועל השיעור עסק בערכים. דיברנו על הערכים שהחברה האמריקאית חיה ביום יום, ועל אלה שהדרך להגשמתם עוד ארוכה. היו לנו כמה נושאי שיחה כבדים: מדיניות הפלות, פיקוח על כלי נשק, חבר האלקטורים. דמוקרטיה באמריקה, כמו בכל מקום אחר, היא תהליך. אבל השיחות האלה לא היו רק תיאורטיות. הן התנהלו במהלך מצעד ה-4 ביולי בסן דייגו בשעה שאירוע ירי המוני התחולל באילינוי. הן התנהלו בשיחות עם ראש עיירה מקומית ועם קציני משמר הגבול בסמוך לגבול עם מקסיקו. התמה המרכזית של השיחות האלה: ערכים לא יכולים להיות רק מושגים מופשטים, אלא אנחנו חייבים לספק תוצאות עבור הקהילה שלנו, מתוך פרספקטיבה שממוקדת בערכים. התמה הזו חשובה כי היא מסייעת לנו להבין איך אנחנו יכולים וצריכים לעבוד אלו עם אלו. באחת השיחות עם חברה אמריקאית, הזכרתי את הקיטוב העמוק בארה"ב ובישראל. הסכמנו שהדרך להתמודד עם קיטוב היא לא בהכרח לרוץ אל הפתרונות, אלא לדרוש משני הצדדים להעמיק במחלוקות שלהם דווקא על ידי התמקדות בערכים המשותפים. כך, בשעה שרוב הישראלים והאמריקאים אולי לא יסכימו על הפתרון הנכון לסכסוך, רובנו נסכים שאנחנו מחויבים לשלום, לחופש, לביטחון ולשגשוג לכל תושבי המזרח התיכון. אנחנו יודעים שלא תמיד אנחנו עומדים בערכים האלו, כיוון שדמוקרטיה היא אכן תהליך. אבל, ברגע שיש "קרקע משותפת" ברמה הערכית, והאומץ להגיד "בנושא הזה והזה אנחנו יכולים להשתפר", שינוי הוא לא רק אפשרי אלא מתבקש. ועל זה בנויה הברית הישראלית-דמוקרטית: להביא ישראלים ואמריקאים כדי שיעבדו ביחד, כדי להביא שינוי ביחד.

אתמול היה מצעד הגאווה הראשון שלי בירושלים. אחרי השבוע החולף, עם האיומים ברצח על מארגני המצעד וההסתה נגד הקהילה הגאה, לא יכולתי להישאר אדיש ולהימנע ממנו - ואני שמח מאוד שהגעתי. המצעד בירושלים הוא מצעד עם מטען: בשעה שהמצעד בתל-אביב הוא קרנבלי באופיו, המצעד בירושלים יותר דומה להפגנת מחאה; המצעד בתל-אביב חוגג את ההישגים של הקהילה, המצעד בירושלים מדגיש את המאבק שלה לשוויון זכויות. אולי יותר מהכול, המצעד בתל-אביב הוא קוסמופוליטי, גלובלי ופרובוקטיבי, בשעה שהמצעד בירושלים הוא לא רק מצעד סולידי הרבה יותר (ולפרקים אפילו קצת משעמם), אלא גם ישראלי עד מאוד: צועדים זה לצד זה חילונים, דתיים וחרדים; יהודים וערבים; שמאלנים, ימנים ואנשי מרכז; ותיקים, עולים ותיירים; מזרחים, אשכנזים, יוצאי חבר המדינות ויוצאי אתיופיה, וכמובן - חברי הקהילה הגאה ומי שאינם. וזהו סוד היופי של המצעד: המאבק לצדק הוא משותף לכולם. היכולת להתאחד סביב ערך משותף - שלכל אחד ואחת מגיע להיות מי שהם, לאהוב את מי שהם אוהבים ולחיות כמו שהם חיים - לא מטשטשת את המחלוקות בין הצועדים. אנשי "יש עתיד" ומפגינים שהזדהו כקומוניסטים, "גאווה במרצ" והשר יועז הנדל מ-"תקווה חדשה", דתל"שים עם שלטי "אלוהים אוהב אותי כמו שאני" וחרדים עם שלט "ואהבת לרעך כמוך". וזה בדיוק העיקרון שאנחנו צריכים לקחת גם ליחסינו עם ארצות הברית בכלל ועם הדמוקרטים בפרט - לא על הכול נסכים, ולא את כל המחלוקות נצליח לפתור. גם לא צריך להתעלם מהמחלוקות, להפך - צריך לדבר עליהן, כי כשיש בעיה שלא מטפלים בה היא רק מחמירה, אבל לעשות את זה מתוך מקום שמכיר במחויבות ההדדית שלנו, ליברלים בישראל ובארה"ב גם יחד, למשימה משותפת: לחזק את קשרי ארה"ב וישראל ולהפוך את ישראל וארה"ב לחברות טובות יותר, חופשיות יותר וצודקות יותר. ובשתי מילים שאמרו לי שליחים מטעם השגרירות האמריקנית בירושלים? Happy Pride.

זה היה שבוע פוליטי מאוד בעבור הברית הישראלית-דמוקרטית - החל מההודעה על ביקור נשיא ארה"ב ג'ו ביידן ועד הפגישה עם ראש ועדת החוץ והביטחון רם בן ברק אבל השבוע הזה התחיל באירוע חשוב לא-פחות, פוליטי לא-פחות - במפגש עם משלחת של מנהיגים פרוגרסיבים שהגיעו לארץ בסיוע AIPAC. המפגש היה אמנם לא פורמלי (כמו שתראו בתמונה), אבל השיחה הייתה רצינית מאוד. התמודדנו עם שאלות קשות: מאיך אפשר להיות ציוני וליברלי (ברור שאפשר) ועד האם יש הבדל בין השאיפה הציונית לרוב יהודי במדינת ישראל לבין ניסיונות רפובליקניים לשמר רוב לבן באמריקה (ברור שיש). זו לא הייתה שיחה פשוטה - אבל היא הייתה פורייה. היא הייתה פורייה כי אף אחד מאיתנו לא ניסה להסתיר את הביקורת שיש לו על דברים שקורים בישראל: טל הוכמן, אחראית קשרי הממשל בשדולת הנשים, דיברה על המאבק של השדולה כדי להפוך הפלות לנגישות יותר. עוה"ד אלמוג דיין, מייסדת פורום קשת הצדק - משפטנים למען זכויות הלהט"ב ומנכ"לית עמותת מועדון ספורט גאה, דיברה על הייצוג של חברי הקהילה הגאה בכנסת. אני דיברתי על זה שלצערי אין פתרון מהיום-למחר לסכסוך הישראלי-פלסטיני אבל שעדיין יש כל כך הרבה מה לעשות כדי לשפר את החיים של כולנו, ישראלים ופלסטינים גם יחד. וככה בונים גשר: על ידי התמקדות בערכים המשותפים שלנו, אבל לא כדי להתעלם מנקודות המחלוקת בינינו. התמקדות בערכים המשותפים שלנו ובמאבקים שאנחנו מובילים כדי לקדם אותם היא מה שמאפשר לנו לא רק לנהל דיון מעמיק, ביקורתי ומקיף על ישראל, על הסכסוך ועל היחסים שלנו עם ארה"ב, אלא גם מה שמאפשר לנו להפוך את שתי החברות שלנו - הישראלית והאמריקאית - לטובות יותר, חופשיות יותר וצודקות יותר. ובשביל זה אנחנו פה.

ישראל הולכת לבחירות. שוב. אנחנו לא רוצים לכתוב על הבחירות: עוד תילי-תילים של טורים ודיווחים ייכתבו עליהן, על הסיבות להן ועל ההשלכות האפשריות שלהן. יש הרבה סיבות להיות מודאגים מהבחירות, ולו רק מעצם קיומן - מערכת בחירות חמישית בשלוש שנים מעידה על חברה לא יציבה ומערכת שלטונית לא מתפקדת - אבל אנחנו בוחרים להתמקד דווקא בסיבה להיות אופטימיים. בקואליציה הזו - שהייתה ועדיין יש לנו הרבה ביקורת עליה - ישבה, לראשונה כשותפה מלאה, מפלגה ערבית. לראשונה מקום המדינה, מפלגה המייצגת את אזרחי ישראל הערבים - 21% מהאוכלוסייה - ישבה סביב שולחן קבלת ההחלטות. הם זכו בנגישות למשאבים ולכוח, ולשאת באחריות שמגיעה עם כוח. הם יכלו להביא תוצאות עבור הציבור שלהם ובמקביל נאלצו להתפשר על דברים שהיו חשובים לשותפיהם היהודים. מנסור עבאס הוא שמרן ואסלאמיסט. הברית הישראלית-דמוקרטית היא ארגון ציוני-ליברלי. אין לנו אשליות לגבי דעותיו של עבאס, ויש לנו הרבה נקודות מחלוקת איתו ועם מפלגת רע"ם. אבל עצם החלטתו להשתתף כשותף מלא בממשלה הייתה תקדימית - ופתחה את הדלת לשותפות עתידית כזו. רק העובדה הזו לבדה היא ראויה להערכה: ההכרה בכך שלא נגזר על יהודים וערבים בישראל לחיות ביחד אלא נועדנו לחיות ביחד היא צעד ראשון בדרך לחברה טובה יותר.