נשים הן יותר מ-50% מהאוכלוסיה בישראל - אבל רק 25% מהכנסת. בממשלה המצב גרוע עוד יותר - 6 שרות בלבד, אפילו לא חמישית. בשתי מפלגות דומיננטיות בממשלה יש איסור על התמודדות של נשים, ובקואליציה חברים מי שאומרים בגאווה שנשים טובות רק כדי ללדת.
אי שם בשנות ה-70, גולדה מאיר הפכה לראשת ממשלה. ישראל הייתה אז המדינה השלישית בעולם שמנהיגה אישה. מאז עברה חצי מאה, ובמקום להתקדם - ישראל צללה לתחתית. תקרת הזכוכית הפכה לעבה יותר ונמוכה יותר. המשמעות של פחות נשים במוקדי קבלת ההחלטות היא החלטות שלא מתחשבות בצרכים של נשים, ושלילדות, נערות ונשים יש הרבה פחות מודלים לחיקוי, ואנחנו כבר יודעות: You can't be what you can't see.
זו תעודת עניות לדמוקרטיה הישראלית, והחדשות הרעות הן שהנהגה גברית, שמרנית וקיצונית בדעותיה, בשילוב המהפכה המשפטית - תחזיר את המאבק הפמיניסטי עשורים אחורה. רק תסתכלו על ההסכמים הקואליציוניים: הדרת נשים מהמרחב הציבורי תהפוך לחוקית; יורחבו סמכויות בתי הדין הרבניים (שגם כך לא מיטיבים עם נשים); לא יהיה בית משפט עצמאי שיגן מפני אפליה בעבודה או בקבלת שירותים; ואלימות כלפי נשים תידחק לתחתית סדר העדיפויות. זו מתקפה ישירה על הזכויות הבסיסיות ביותר של נשים - שלילת חירות בצורה הישירה ביותר.
תסריט הבלהות הזה הוא לא דבר דמיוני. במדינות רבות נאמר המשפט "פה זה לא יקרה", עד שזה קרה. רק בשנה האחרונה, בארה"ב בוטלה הפסיקה ההיסטורית והחשובה "רו נגד וייד" שמגנה חוקתית על הזכות של אישה לבצע הפלה אם היא חפצה בכך. הרפובליקנים חגגו בזמן שזכות האישה לקבל החלטות על גופה הלכה לעזאזל.
אז בישראל של 2023, כשהתרחישים הגרועים ביותר שניתן לדמיין נמצאים ממש מעבר לפינה - המאבק שלנו כנשים הופך לדחוף ביותר אי פעם, והוא רק ילך ויגבר. אבל בפעם הראשונה, זה לא כל כך בטוח שגם ננצח.