הסכנות לברית עם אמריקה (חלק שני בסדרת הכתבות "להציל את הברית עם אמריקה")

הסכנות לברית עם אמריקה (חלק שני בסדרת הכתבות "להציל את הברית עם אמריקה")

בכתבה הקודמת ענינו על השאלה "מהי הברית עם אמריקה", והצגנו את היקף החשיבות - הביטחונית, המדינית, הכלכלית והחברתית - של יחסי ארה"ב-ישראל. אבל, אם היחסים כל כך טובים וחשובים - מדוע צריך "להציל" את הברית? האם היא בכלל בסכנה? וממה הסכנה הזו נובעת? על השאלות האלה נענה כעת.

הדבר הראשון שחשוב לזכור הוא שארה"ב, כמו מדינות מערביות רבות, מפוצלת מאוד מבחינה פוליטית - בין שמרנים לליברלים, בעיקר, המיוצגים על ידי שתי המפלגות הגדולות בארה"ב, הרפובליקנים והדמוקרטים. בעבר ישראל אמנם הייתה נושא שהוא כמעט-בקונצנזוס דו-מפלגתי, זה כבר לא המצב: בשעה שהמפלגה הרפובליקנית ומצביעיה הם תומכים מובהקים של ישראל והיחסים איתם טובים (ויש שיאמרו, טובים מדי), היחסים עם הדמוקרטים הם לא רעים - אבל מורכבים בהרבה.

כך, בסקר של מכון YouGov ממאי 2021, עולה כי בשעה ש-59% מהדמוקרטים רואים בסיוע להגנה על ישראל "יעד חשוב" (מאוד או במידת-מה) של ארה"ב, 79% מהרפובליקנים רואים זאת כך. באותו סקר, 26% מהדמוקרטים מזדהים עם הפלסטינים יותר מאשר עם הישראלים ואילו רק 16% מרגישים ההפך (הרוב, 35%, מזדהים עם שני הצדדים במידה שווה). גם לאורך זמן ניתן לראות שחיקה עקבית בתמיכה של הדמוקרטים בישראל - לפי סקר Gallup, אם ב-2012 יותר דמוקרטים תמכו בישראל מאשר בפלסטינים בהפרש של 30%, ב-2022 ההפרש הזה עומד על אחוזים בודדים.

סקר מכון גאלופ. התמיכה של דמוקרטים בישראל הצטמקה בעשור האחרון.

לפער בתמיכה הזו יש גם ביטויים מוחשיים יותר: המקרים המובהקים ביותר הם חברי קונגרס שקוראים בפומבי להחרמת ישראל (חלק מחברות ה-Squad, הקומץ השמאלי ביותר של האגף הפרוגרסיבי במפלגה), אבל לא צריך ללכת לקצוות כדי למצוא סימנים מעידים מדאיגים. כך, בזמן שבמבצע "צוק איתן" שמונים סנאטורים הביעו תמיכה בלתי-מסויגת בזכותה של ישראל להגן על עצמה, במהלך מבצע "שומר חומות", 28 סנאטורים דמוקרטים קראו ל-"הפסקת אש מיידית", בהם פוליטיקאים מתונים למדי במפלגה כמו איימי קלובאשר (שקראה לישראל "מגדלור של דמוקרטיה"), ג'ון אוסוף (עיתונאי יהודי ובוגר לימודי ביטחון) ותמי דאקוורת' (טייסת קרב שנפצעה בעיראק).

כמפלגה ליברלית, אך טבעי שהמפלגה הדמוקרטית תיעשה ביקורתית יותר כלפי ישראל ככל שזו נעשית שמרנית יותר: רק בחודשים האחרונים ראינו שורה של מחוקקים דמוקרטים, מידידיה הגדולים ביותר של ישראל בקונגרס, מתריעים מפני הכיוון אליו היא הולכת. כך הסנאטור בוב מננדז, שסיכן את הקריירה הפוליטית שלו כשהתעמת עם אובמה על הסכם הגרעין, התריע ששילוב "פוליטיקאים קיצוניים" בממשלה יפגע ביחסים הדו-מפלגתיים; חבר הקונגרס בראד שרמן הצביע מפורשות על השר לביטחון לאומי איתמר בן-גביר כמי שערכיו עומדים בסתירה לערכיה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית; וחבר הקונגרס ג'רי נדלר, זקן היהודים בקונגרס, פרסם מאמר ב-"הארץ" וב-New York Times ובו התריע כי בשעה שיש מקום לרפורמות במערכת המשפט, התוכנית המקודמת כעת לשינוי מערכת המשפט תפגע ביחסים בין המדינות. גם אייב פוקסמן, היו"ר המיתולוגי של הליגה למניעת השמצה, הודיע שלא יוכל להגן על ישראל בארה"ב אם זו תפסיק להיות דמוקרטיה.

מננדז (מימין) ושרמן. מידידיה הגדולים של ישראל בקונגרס.

השינויים בתפיסה של ישראל לא מתקיימים בחלל ריק כמובן. בשעה שמחלוקות בנושאי מדיניות פנים-ישראלית (בעיקר בתחום דת ומדינה, ובשבועות האחרונים - מערכת המשפט) ובזירת החוץ (בעיקר הסכסוך הישראלי-פלסטיני) מניעות את ההתרחקות של אמריקה הליברלית, ההתרחקות הזו קשורה בארבעה תהליכי עומק שעוברת החברה האמריקאית - ועליהם נדבר בכתבה הבאה.