ג'ייסון הוא נער בן 18 מניו יורק סיטי. השבוע, באחת ההרצאות שלי על "גאווה ותיקון" ככותרת לסיפור של ישראל הליברלית, ג'ייסון שאל אותי "דיברת ארוכות על ההתרחקות בין ישראל לבין אמריקה הליברלית בשנים האחרונות - ממה זה נובע?"
זו שאלה מעולה. לא נוכל להציל את הברית עם אמריקה - שכתבנו עליה ארוכות בכתבה הראשונה בסדרה אם לא נבין את גורמי השורש לסכנות שניצבות בפניה - עליהן כתבנו בכתבה השנייה בסדרה. לכן, את הכתבה הזו נקדיש לשאלה של ג'ייסון מניו יורק.
הכי קל להגיד שההתרחקות בין אמריקה הליברלית לבין ישראל היא עניין פרסונלי - שאישיותם וסגנונם של טראמפ, נתניהו, אובמה ומנהיגים נוספים משתי המדינות תרמו להתרחקות. בשעה שלרכיב האישי יש תרומה מסוימת לכך, כשמסתכלים על יחסים בין מדינות חשוב לבחון אותן לעומק, מעבר לאנשים העומדים בראשן.
גם מחלוקות מדיניות - למשל בנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני או לדת ומדינה - הן חשובות, בתור ה-"דלק" שמניע את ההתרחקות, אבל הן לא עומדות בפני עצמן. גם אם מחר בבוקר יפרוץ שלום ותהיה הפרדה מוחלטת בין דת למדינה, לישראל עדיין יהיה אתגר משמעותי עם אמריקה הליברלית.
אמריקה הליברלית וישראל מתרחקות זו מזו בעיקר בשל ארבעה תהליכי עומק, ארוכי-טווח, שאינם בשליטתו של איש. הראשון בהם הוא אסטרטגי: עם ירידת איום הטרור והעצמאות האנרגטית של ארה"ב, היא אינה מעוניינת במזרח התיכון כמו שהייתה בעבר - ויש לה אינטרסים חשובים במקומות אחרים בעולם, בראשם במזרח אסיה. ישראל, לעומת זאת, נטועה במזרח התיכון, ואינה יכולה להתנתק ממנו - ובשעה שהשאיפה להתנתק מהמזרח התיכון משותפת לכלל המחנות הפוליטיים בארה"ב, השמרנים באמריקה באופן יחסי רואים באיראן או בטרור איום חמור יותר בהשוואה לליברלים.
אם נוסיף לכך את העובדה שישראל תלויה בהשקעות זרות ולכן מחזרת אחרי הון זר, כולל הון סיני, ושבגבול הצפוני שלה פרוס הצבא הרוסי ושאיתו היא מתאמת פעילות צבאית בסוריה, אנו רואים שישראל נאלצת להיזהר מעימות גלוי עם שתי היריבות הגדולות ביותר של אמריקה.
התהליך השני הוא אידיאולוגי: קרוב לשלושים שנות ניסיונות מו"מ כושלים, אינתיפאדה וסבבי לחימה בעזה הפכו את הציבור הישראלי לסקפטי לגבי השלום. מנגד, ההסתבכות האמריקנית בעיראק ובאפגניסטן והפרות זכויות אדם אמריקניות שנעשו בחסות המלחמה בטרור (כמו חוק הפטריוט) הפכו את הציבור האמריקאי, בעיקר הצעיר, לסקפטי לגבי המלחמה. בפשטות: בישראל עלה ערך הביטחון, ובאמריקה עלה ערך הצדק.
התהליך השלישי הוא דמוגרפי: מנהיגים כמו הנשיא ביידן, מנהיג הרוב בסנאט שומר ויו"ר בית הנבחרים לשעבר פלוסי זוכרים את ישראל הקטנה, מוקפת-האויבים, ועדיין רואים בה "אנדרדוג" שלסייע לו הוא הדבר המוסרי. אבל תחלופת הדורות עושה את שלה, והדור החדש של המנהיגים באמריקה כבר לא רואה את ישראל כך. כשהם מסתכלים אל המזרח התיכון, מנהיגים צעירים רואים בישראל מעצמה אזורית, עם הצבא החזק ביותר במזרח התיכון, כלכלה משגשגת ויחסים עם מדינות בכל העולם - ולכן גם מדינה שניתן וראוי לדרוש ממנה לעמוד בסטנדרט גבוה של זכויות אדם.
התהליך הרביעי, והחשוב ביותר, הוא הטכנולוגי: אם בעבר כדי ללמוד על ישראל (כמו על כל נושא) היינו תלויים בספריות או במומחים, היום המידע נמצא בגוגל וברשתות החברתיות. ובשעה שספרים ומומחים בדרך כלל יודעים לתת תמונה מאוזנת, עמוסת-פרטים ודקויות, את כלל המורכבות של הסכסוך הישראלי-פלסטיני מאוד קשה להעביר ב-280 תווים בטוויטר, מם בפייסבוק או 30 שניות של סטורי או טיקטוק.
החיבור בין ארבעת התהליכים האלה - האסטרטגי, האידיאולוגי, הדמוגרפי והטכנולוגי - מייצר מציאות בעייתית לישראל, בלשון המעטה, וגם "פתרון קסם" לכל סוגיות המחלוקת שעל הפרק לא יטפל בהם. אבל לא אלמן ישראל, וזה שמדובר בתהליכי עומק שאין לאיש שליטה עליהם לא אומר שאין מה לעשות בנוגע לכך - ועל זה נדבר בשבוע הבא.