top of page
  • תמונת הסופר/תRotem A. Oreg

אהבה ודעה קדומה

אתמול היה מצעד הגאווה הראשון שלי בירושלים. אחרי השבוע החולף, עם האיומים ברצח על מארגני המצעד וההסתה נגד הקהילה הגאה, לא יכולתי להישאר אדיש ולהימנע ממנו - ואני שמח מאוד שהגעתי.


המצעד בירושלים הוא מצעד עם מטען: בשעה שהמצעד בתל-אביב הוא קרנבלי באופיו, המצעד בירושלים יותר דומה להפגנת מחאה; המצעד בתל-אביב חוגג את ההישגים של הקהילה, המצעד בירושלים מדגיש את המאבק שלה לשוויון זכויות.

אולי יותר מהכול, המצעד בתל-אביב הוא קוסמופוליטי, גלובלי ופרובוקטיבי, בשעה שהמצעד בירושלים הוא לא רק מצעד סולידי הרבה יותר (ולפרקים אפילו קצת משעמם), אלא גם ישראלי עד מאוד: צועדים זה לצד זה חילונים, דתיים וחרדים; יהודים וערבים; שמאלנים, ימנים ואנשי מרכז; ותיקים, עולים ותיירים; מזרחים, אשכנזים, יוצאי חבר המדינות ויוצאי אתיופיה, וכמובן - חברי הקהילה הגאה ומי שאינם.


שירה בנקי, מצעד הגאווה בירושלים
האנדרטה לזכר שירה בנקי, שנרצחה במצעד הגאווה בירושלים ב-2015


וזהו סוד היופי של המצעד: המאבק לצדק הוא משותף לכולם. היכולת להתאחד סביב ערך משותף - שלכל אחד ואחת מגיע להיות מי שהם, לאהוב את מי שהם אוהבים ולחיות כמו שהם חיים - לא מטשטשת את המחלוקות בין הצועדים. אנשי "יש עתיד" ומפגינים שהזדהו כקומוניסטים, "גאווה במרצ" והשר יועז הנדל מ-"תקווה חדשה", דתל"שים עם שלטי "אלוהים אוהב אותי כמו שאני" וחרדים עם שלט "ואהבת לרעך כמוך".


וזה בדיוק העיקרון שאנחנו צריכים לקחת גם ליחסינו עם ארצות הברית בכלל ועם הדמוקרטים בפרט - לא על הכול נסכים, ולא את כל המחלוקות נצליח לפתור. גם לא צריך להתעלם מהמחלוקות, להפך - צריך לדבר עליהן, כי כשיש בעיה שלא מטפלים בה היא רק מחמירה, אבל לעשות את זה מתוך מקום שמכיר במחויבות ההדדית שלנו, ליברלים בישראל ובארה"ב גם יחד, למשימה משותפת: לחזק את קשרי ארה"ב וישראל ולהפוך את ישראל וארה"ב לחברות טובות יותר, חופשיות יותר וצודקות יותר.


ובשתי מילים שאמרו לי שליחים מטעם השגרירות האמריקנית בירושלים? Happy Pride.

ישראל והשמאל האמריקאי
צועדות עם דגל ארה"ב ודגל הקהילה בירושלים, רחוב המלך ג'ורג'

Comments


bottom of page