והימים - ימי חשבון.
תזכורת כאובה להשלכות מעשיהם של הטיפשים שחשבו שניתן למרוד ברומי, זחיחות עליה שילמו בחייהם מאות אלפים. ההיסטוריה כהרגלה מתחרזת. לצד ההרס העצמי והדה-קונסטרוקציה הפנימית, שימו לב איך הקנאים לא מדלגים גם על היבטי החוץ, ובפרט יחסי ארה"ב-ישראל.
הברית של ישראל עם אמריקה - עשורים של מאמצים ועמל רב שהביאו לגב מעצמתי במשך חצי מאה, אולי הרכיב המשמעותי ביותר בביטחון המדינה, בשגשוגה ובחברתה החופשית.
3.8 מיליארד דולר הניתנים מדי שנה לרכש אמצעי הלחימה המתקדמים ביותר המאפשרים לנו להגן על עצמנו ולהימנע מפגיעה בחפים מפשע, הגיבוי מול הקהילה הבינ"ל שזולתו היינו מצורעים ומנותקים, תפיסתנו בקרב מדינות המזה"ת כגשר לוושינגטון באופן המדרבן אותן לקשרים עמנו, ובעיקר - הידיעה של אויבנו שכל סיבוב נגדנו יערב את האמריקאים לסייע בשעת המערכה ולאחריה. וזה עוד מבלי להזכיר את שלא ניתן להעלות בפלטפורמה פומבית זו. ברור שגם לאמריקאים יש אינטרס ביחסים, אבל ישראל היא בצד המקבל באופן חסר פרופורציות.
להרוס את כל זה כמוהו כמעשה טירוף התאבדותי.
אז יגידו המצקצקים - "אבל הפרוגרסיבים" וגו', או יציינו את השיפט לאסיה וסדר העדיפויות המשתנה. גם אם זה נכון, אלו תהליכים איטיים והדרגתיים האורכים עשרות שנים. מדיניות הממשלה מובלת ע"י פנאטים להתנהלות שכל-כולה התנגשות חזיתית עם הממשל, שתביא אותנו לאבד את כל היופי לעיל בהליך מזורז.
ההיסטוריה תשפוט את מחרבי הנס הזה של היחסים המיוחדים עם המעצמה החזקה בתבל. זה אפילו יותר גרוע ואינפנטילי מלמרוד ברומי, כי בניגוד אליה פה המעצמה נותנת לנו תמיכה בעוד אנו מחציפים פנים.
אחרי ההרס הפנימי והשיסוי שלנו זה בזה, הפירומנים לא עוצרים ומוודאים שיושלמו התנאים להחרבה הרמטית. בין אם נרצה זאת ובין אם לאו, אין לנו הפריבילגיה להתנתק, או אפילו לצמצם, את השותפות שלנו עם ארה"ב. האתגרים הם כה עצימים והיא נחוצה היום יותר מאי פעם.
כמה חוסר מודעות, היסטורית וגיאו-פוליטית, צריך בשביל להתאבל בשלושת השבועות ולצום ב-ט' באב, ובה בעת לדגול בתהליכים שמובילים להרס הפנימי ולהחרבת היחסים עם ארה"ב.
בימים אלה לפני 2000 שנה גילינו מה המחיר של מרידה באימפריה. קנאות דתית יהודית החריבה את בית שני. הם עקביים ובדרכם לעשות זאת שוב. זו אינה סיסמה פומפוזית ריקה אלא מציאות קונקרטית ומחרידה.