top of page
  • תמונת הסופר/תOz Bin-Nun

הפחד מ-"הטרלול הפרוגרסיבי" הוא מטורלל בפני עצמו

ההתייחסות הציבורית אל מה שמכונה בישראל "הטרלול הפרוגרסיבי" נסמכת על תופעה חברתית -תרבותית -פוליטית אמריקאית. האנקדוטות מובאות מהגולדן מדינה, הפיגורות בעד ונגד מיובאות מאמריקה, ואפילו חלק מהכסף.


כתבתי הרבה על הקבוצה הזו בשנה האחרונה. על הבעייתיות הרעיונית המסוימת של המאבק שלהם לצדק פרסמתי בזמן ישראל וניתוח חברתי-פוליטי כתבתי בעמוד הפייסבוק של הברית הישראלית-דמוקרטית. כפי שניתן להבין, אני כלל לא מזלזל בתופעה הזו ולא מוחק אותה בלי מחשבה. אני טוען שהביקורת והפחד כלפי החברה הפרוגרסיבית הם כלי פוליטי, וטענתי היא שהם לא תואמים את המציאות בשטח, ומאפשרים בריתות מסוכנות בהרבה.


המאבקים הפרוגרסיביים לצדק. גם אם יש בעייתיות רעיונית מסוימת בהם, הביקורת והפחד כלפיהם לא תואמים את המציאות בשטח.

המחנה ה"שמרני" העכשווי מצדיק מעשים קיצוניים מאוד, וחיבורים מסוכנים מאוד (מאיתמר בן גביר ואבי מעוז ועד ד"ר אבישי בן-חיים) בטענה כי רק כך ניתן להתגבר על המחנה "הפרוגרסיבי", ומצייר אותו כמעין דמון רב-עוצמה ומסוכן.

מהזווית האישית, וכמי שעובד באחת הקהילות היהודיות הכי שמאלניות - ליברליות - פרוגרסיביות (ברמת הכלל, לא כל הפרטים כמובן) בארה"ב, ובאחת מערי הקולג' הכי משמעותיות במדינה (מדיסון, ויסקונסין), אני יכול להעיד כי התופעה לא רק קטנה בהרבה ממה שהיא מוצגת אלא בעיקר מורכבת פי כמה.


ישנן תופעות בעייתיות ולעיתים רחוקות אפילו הזויות, אבל להוציא קבוצות קטנות ופרינג'יות, הרוב המוחלט של הפרוגרסיבים פתוח לדיון, בעל ביקורת עצמית, מחזיק בסט ערכים מגוון ובעל היגיון בריא. רוב מוחלט של האנשים איתם היינו בקשר, בקהילה ומחוצה לה, היו בעלי תפיסה פרגמטית ומתונה של המציאות. אין כאן טענה שאין קולות בעייתים בקבוצה הזו, יש גם יש, אלא שהיחס להיקף הקולות ולעוצמתם איננה נכונה.


הכוח של מפיצי הבהלה נובע מהגודל והמגוון של ארה"ב כמדינה. עובדה המייצרת אינספור אנקדוטות שניתן לאגד תחת כותרת אחת, קבוצה חברתית אחת, ואפילו קבוצת פייסבוק. שיח האינדיקציות מאפשר לאסוף אינספור סיפורי אימה פרוגרסיבים, למתוח קו ביניהם ולשים סימן של גולגולת - "הם באים להשתלט על העולם."

אמנם המסקנה שלי נובעת מחוויה אישית, אבל נקודת המוצא של החוויה שלי, שליח ישראלי בקהילה שמאלנית בעיר כחולה שעובד עם סטודנטים - נותנת לי הצצה לא רעה אל השטח. והשטח הזה לא נראה ככה. גם הדמויות הפרוגרסיביות ביותר, שאיתן התווכחתי אינסוף פעמים, לא חושבות בצרה שטוחה כל כך כמו שבמחנה השמרני בישראל נוטים לציירן. הן מורכבות בהרבה, מיינסטירמיות פחות ולא משפיעות כמו שניתן לחשוב ברשתות החברתיות.

חלקים מסוימים בהגות הזו, כמו הדגש החזק על קבלת האחר והתנגדות לכללים חברתיים קשיחים אכן מתקבלים בהיקפים רחבים, אבל לרוב בגלל ההתחברות שלהם לתפיסה המוסרית הכללית, ולא בגלל סחף חברתי - רעיוני של קבוצת השוליים הזו.


הפגנה בעד הזכות להפלות במדיסון, ויסקונסין. ערכים פרוגרסיביים רבים הם אכן מתקבלים בהיקפים נרחבים, לרוב בגלל ההתחברות לתפיסה מוסרית כללית. (מקור: עון בן נון).


הכלב קבור בשאלת ההגדרה של הקבוצה הזו. עוד לא ראיתי ערעור רציני על קביעת סקר PEW כי מדובר בכ-8% מהחברה האמריקאית, ולא על כך שייצוגם בפוליטיקה האמריקאית דל מהמצופה. רוב המתנגדים לניתוח הזה טוענים כי הערכים הפרוגרסיבים הם אלה שמחלחלים. הבעיה בטיעון זה היא שקשה מאוד לאפיין רעיונות ואת גלגוליהן, וקשה לחבר בין השלכות פרקטיות ("סיפורי האימה" הפרוגרסיביים המסתובבים ברשתות החברתיות) לאותם הרעיונות.


יתרה מזו, נדמה כי פעמים רבות אנשים הטוענים נגד ה"טרלול הפרוגרסיבי" כדי לשכנע את הרוב הליברלי לאחד איתם כוחות, לא חולקים עם הרוב הליברלי את אותו סט ערכים כלל. פעמים רבות ניתן לראות כי אותם המוכיחים בשער כלל לא מסכימים על הצורך בשיוויון זכויות לקהילות מיעוט, או בצורך לתקן עוולות קיימות. כך הופך מטבע ההפחדה הזה לשחוק יותר מאי פעם.

אבל המאפיין החיצוני הבולט ביותר של ההגות הפרוגרסיבית הוא הגיל. זו הגות של אנשים צעירים, אופטימיים מאוד עד כדי נאיביות לפעמים. היא אמנם נמצאת באזור האקדמיה גם אצל חלק מהמבוגרים, ובהחלט מחלחלת לעוד מרחבים, אבל מבחינה מספרית (ושוב ראו את סקר pew) וחברתית היא נשלטת לחלוטין בידי צעירים.

הנקודה החשובה הנובעת מהעובדה הזו היא שסביר לסטודנט חסר שקל בחוג לספרות השוואתית להאמין בתאוריות מרקיסיסטיות פשטניות על החברה ומה עלינו לעשות בה, לא סביר כשמי שמשתמש בכלים הללו הוא מוביל דעה ומתווה מדיניות. הדבר הזה נכון לפוליטקאים כמו סנדרס וAOC, אך נכון לא פחות גם למי שעומד כנגד.


הסנאטור סנדרס וחברת הקונגרס אוקסיו-קורטז. גם פוליטיקאים כמוהם לא סביר שיאמצו הגות רדיקלית כמו סטודנטים. (מקור: CNBC)

הגישה הזו, שנלחמת בגורמים הפרוגרסיבים ("השמאל הקיצוני", "הטרלול הפרוגרסיבי") תוך ניפוח גודלם, השפעתם, ואפילו תפיסת עולמם, משמשת כדי לאחד מחנה פוליטי. היא משתמשת ב"חנית המצרי" כדי להכות את "המצרי". ככל שהאויב מסוכן יותר, כך אפשר לחבור לגורמים הפוליטים הקיצונים ביותר בימין, המרקסיסטים ביותר משמאל, והפופוליסטים ביותר בכל מקום שלא יהיו. וזוהי לא חנית, זו היא חרב פיפיות.

Comentários


bottom of page